פרק 8
כתב ויתור מאת המחברת: הדעות הרגישות המובעות כאן הן של הדמויות ולא של המחברת. פרק זה מכיל את ההטפה המוסרית של שתי הדתות, וכן משתמעת פגיעה קלה בשמירת נגיעה.
דברי פתיחה מאת המתרגם uri schwalb: לצערי מילים מהיידישקייט כאן מעצימות את הסיפור אך אין כאן דרך להכניס אותם בלי לפגוע בתרגום אז אבקש את סליחתכם, איזה עניין יש לפרופסור בהוגוורטס להגיע לבית חב"ד?
"… הִנֵּה מַה-טּוֹב, וּמַה-נָּעִים שֶׁבֶת אַחִים גַּם-יָחַד" (תהילים קל"ג, א')
מתברר שהריתוק היה לכתוב "לאנשים אכפת ממני ואני לא צריך להדאיג אותם ללא צורך" מאתיים פעם, שזה היה קשה פי מאתיים ממה שזה נשמע. הוא החל לכתוב מיד אחרי תפילת שחרית והלך לארוחת הבוקר עם פרק יד כואב.
אבל ככל שהשמועות על הריתוק שלו התפשטו, הוא גילה שאנשים מסתכלים עליו אחרת. עיניהם לא נחתו על כיפתו לפני שנחתו על פניו, וכשהוא צעד שלוש צעדים אחורה אחרי שמונה עשרה, סטיבן באמת נופף אליו מהקצה השני של החדר. "מייקל סיפר לי על הריתוק של פליטיק שזה היה מגעיל מצידו, הייתי אומר," הוא אמר.
ילדה משנה שנייה ראתה אותו רכון מעל שולחן חדר המועדון וצחקה. "יש לך מזל, גולדשטיין", היא אמרה לו, "אני הייתי תקועה בלחתוך זרדים של מטאטאים עבור מאדאם הוץ'."
כשהוא הלך אל תולדות הקסם, ניגשו אליו כמה תלמידים מהשנה הראשונה, אפילו כמה מהפלפאף וג'סטין פינץ' פלטצ'לי שאל אותו כמה רחוק הוא הגיע עם ההעתקה שלו. הוא הראה את הקלף עם 75 שורות כתובות בקפידה.
"לאנשים אכפת ממני ואני לא צריך להדאיג אותם ללא צורך"
"לאנשים אכפת ממני ואני לא צריך להדאיג אותם ללא צורך"
"לאנשים אכפת ממני ואני לא צריך להדאיג אותם ללא צורך"
"לאנשים אכפת ממני ואני לא צריך להדאיג אותם ללא צורך"
הוא נתקל בעיניים פקוחות לרווחה ואהדה וקבלה. כשהתיישב ופרש את הקלף החדש שלו, רק טרי המשיך לירות בו מבט מסתייג, ונראה כאילו הוא משתוקק לומר משהו, ורק מתוך איפוק רב הוא שומר על שתיקה. אם רצה לומר משהו, למה הוא לא אמר את זה, תהה יהודה כשהוא סיכם על הדו-קרב הקטלני בין אמריק-הרשע לאגברט-השערורייתי.
אבל ברגע שיצא פרופסור בינס, טרי דחק אותו לפינה. "אתה לא צריך להראות את שורות הריתוק שלך, אני אף פעם לא הייתי עושה דבר כזה!"
"ובכן, אז זה דבר טוב שאתה הוא לא האחד עם הריתוק," מלמל יהודה.
"אתה מראה דוגמה רעה, אתה יודע", אמר טרי בחומרה. "אתה אמור לתת לאור של אלוהים לזרוח."
"תסתלק בוט", אמר מייקל בקול רם. וטרי יצא משם והעיף מבט מצוברח על יהודה מעבר לכתפו. "תתעלם ממנו, יהודה. כואב לו כי אתה לא חבר שלו". יהודה הנהן, כן, טרי היה רק טיפש, אבל בראשו הוא שמע את אמו נוזפת בהם בגן החיות בחול המועד: "יהודה! עדינה! תעשו קידוש השם!" הוא קימט את מצחו, מאיפה זה בא?
בארוחת הערב נהיה לו חלל בבטן בעודו מביט בלוח השנה עם תפוח ביד אחת. יום שני, י"ד בתשרי – לא היה לו שום דרך לעקוף את זה. הוא יצטרך ללכת ולשאול – שוב. הוא סגר את לוח השנה ופנה אל הקלף שלו, והניח בצד את 175 השורות שהוא סיים אותם סידר אותם בצורת גליל.
הרב זלר היקר,
הוא הניח את קצה הנוצה בפיו בהיסח הדעת, ואחר כך הוא ירק כשלשונו הבינה שהדברים הנוצתיים הדקיקים שבפניו אינם עט.
1. איך בונים סוכה?
"גולדשטיין?" קווין טפח על שכמו. "פליטיק מבקש לראות אותך במשרדו ברגע שתוכל."
"אה.. תודה," אמר ברוגע, אבל הרגיש הכל חוץ מרוגע. למה כל כך מוקדם?! לעבודות בתורה תמימה מעולם לא היה מועד כה קרוב. הוא כתב במהירות את עשרים וחמש השורות האחרונות, מפרק ידו התכווץ מרב כאב – "לאנשים אכפת ממני ואני לא צריך להדאיג אותם ללא צורך"- והכתים בדיו את המילים האחרונות, ומיהר לקפל את הקלף כדי לגשת למשרדו של פליטיק.
"סיימתי את השורות," הוא פלט ועצר. פרופסור מקגונגל ישבה ליד פליטיק. פליטיק זינק מכיסאו בחיוך כשנכנס יהודה, אבל פניה של מקגונגל נותרו חתומות כתמיד. הוא התיישב, חושש לרגע.
"יש לך עוד חג ביום שני, נכון, גולדשטיין?" הוא אמר בלי שום הקדמות.
הוא כמעט נפל מכסאו. "א.. איך ידעת?"
הוא התעלם מן השאלה. "ברור שכולנו היינו מעדיפים שיבוש מינימלי לכל השגרה שלך, ומצוקה מינימלית לעצמך, לכן הוחלט שתעזוב את בית הספר לחג".
"וללכת הביתה?" הוא אמר בהתלהבות.
פליטיק נראה כאוב. "טוב, לא, אני חושש שאנחנו לא יכולים לעשות את זה, אבל אנחנו יכולים לארגן לך להיות יומיים בעיר הקרובה, איך קוראים לזה, מינרווה?"
"דאפטאון," אמרה מקגונגל בביטחון. "ההארחה תהיה מסודרת בבית …" היא הציצה אל הקלף שלפניה. "בבית חב"ד, פרופסור סנייפ ילווה אותך ביום שני אחר הצהריים, ו.. גולדשטיין תשתדל לשמור על זה בשקט, או ששאר בית הספר ידרוש לדעת למה הם לא יכולים לעזוב את בית הספר גם כן".
"כן, כמובן, אני יכול לעשות את זה, "הוא מילמל. "תודה, תודה רבה."
פליטיק צחק. "תודה לנו שוב כשאתה חוזר לעבוד על יומיים חסרים".
אפילו זה לא יכול לפוצץ את הבועה שלו. הוא הגיש את השורות שלו ("אוי, לא היית צריך לסיים את זה כל כך מהר!" קרא פליטיק). כשנפל לו האסימון לאט לאט שהוא הולך, הוא באמת הולך! אומנם רק ליומיים, אבל בסוכה אמיתית, אוכל כשר ומניין! חיוך קטן הרים את זוויות פיו כשהוא ריחף אל מחוץ למשרד.
2. האם אוכל לאכול בבית חב"ד?
3. האם עלי ללכת לכיתה בחול המועד?
היו לו רק שש שאלות עד יום ראשון אחר-הצהריים, אבל הוא שאל בכל מקרה ינשוף של בית ספר ושלח את המכתב. הוא התפלל תפילת מנחה במעונות שלו, הוא הוסיף תפילה מהלב עבור ה' כדי לעזור לינשוף להגיע לרב זלר ובחזרה לפני שהוא יהיה צריך לעזוב לדאפטאון למחרת.
אבל ביום שני בבוקר, הינשוף עדיין לא חזר, והוא עוזב באותו אחר-צהריים! הוא התלבש והרגיש פרפרים בבטנו, קווין וסטיבן יצאו לכיתת הלחשים, בעוד יהודה מפנה את גבו אל האחרים, ופתח בחשאי את התיק שלו ללילה. "יהודה!" קרא מייקל. "אתה בא?"
"אני אגיע", אמר וקיפל את הפיג'מה שלו לתוך התיק. "אל תחכה לי".
"בסדר". הדלת נסגרה. הוא ניער חולצה לבנה והוסיף אותה בזהירות לערימה, אחר-כך נישק את המחזור שלו והניח אותו בקצה הערימה.
"מה אתה עושה?" שאל טרי.
טרי, שוב! הוא דחף את השקית מאחוריו. "שום דבר".
"אתה אורז, לאן אתה הולך?".
הוא נאנח וחרק בשיניו. "אני עוזב ליומיים, זה החג שלי, אל תספר לאף אחד, בסדר?".
"אני לא", אמר טרי, "אבל זה לא היה ראש השנה היהודי שלך לפני כמה ימים? למה אתה צריך לנסוע מכאן הפעם? למה זה הפעם?
הוא היה כל כך כועס עד שבקושי הצליח ללכת, אבל הוא העיף מבט מלא גועל מעבר לכתפו אל הגוי הנוצרי שחשב שהוא כה גדול. "מה אכפת לך, זה לא החג שלך!"
עיניו של טרי נפקחו לרווחה, אבל ליהודה היה די. הוא משך את הבד מסביב לתיק שלו במשיכה אכזרית ועזב את המגדל מהר ככל שיכל, בלי להביט לאחור. הוא החליק למושב ליד מייקל, והטיח את הקלף שלו ואת הנוצה על השולחן בכוח מיותר. מייקל הביט בו בסקרנות.
טרי הגיע מאוחר ללחשים, ופליטיק לקח שתי נקודות מרבנקלו. יהודה התעסק עם הסיכומים שלו, כך שהוא לא היה צריך להסתכל למעלה כשטרי עבר ליד שולחנו.
אחרי שיעור בתורת הצמחים, הוא חיכה ליד החלון ככל שיכל, מחפש את הינשוף של הרב זלר, לפני שקווין בא לקחת את הסיכומים הקסומים שלו ואת השיקויים ואמר שאם הוא רוצה תפוחי אדמה ואפונה, לא נשאר הרבה. הוא רץ במורד המדרגות לאחר מכן, חולף על פני טרי בלי לומר מילה, והיה עליו להמשיך ישר למטה אל כיתת השיקויים. הוא קיבל התעוותויות לאורך שיעור התגוננות מפני כוחות האופל, עצבני מכדי להטיל לומוס ראוי, וברגע שפרופסור קווירל שחרר אותם, הוא השתגר מכיסאו וחזר אל חדר השינה כדי להוציא את ראשו מהחלון ולנעוץ מבט עצבני בשמים אפורים ריקים.
הוא היה אמור להיות במשרדו של פליטיק בארבע ורבע – בשביל סנייפ כדי שיקח אותו לדאפטאון. הוא פסע הלוך ושוב. הוא תהה האם זה יקרה בזמן, לקראת החג. הוא החליף את מבטו בין השעון לבין החלון והגמרא שבידיו. ארבע ועשרה. הוא עשה כמיטב יכולתו כדי לסקור את השמיים. "תנו רבנן, איזהו כראוי ואיזהו שלא כראוי? דלת שיכולה לעמוד…" שום ינשוף. תיק לילה התחיל לשפשף את כתפו… "ברוח מצויה, זהו כראוי! ושאינה יכולה לעמוד ברוך מצויה, זהו שלא כראוי" ארבע ושתים-עשרה. הוא נשך את שפתו, כרע על אדן החלון ומתח את צווארו, שום ינשוף.
דלת החדר נפתחה.
"חיפשת את זה?" שאל טרי. והוא הושיט את המעטפה.
זעם הציף את ליבו והוא בקושי הצליח לנשום. "אתה – אתה לקחת…" הוא חטף את המעטפה. "אתה היית צריך לחכות לשנייה האחרונה, לא? חשבת שזה מצחיק?".
טרי שילב את זרועותיו. "הינשוף שלך בא בסוף ארוחת הצהריים, אני לקחתי את זה בשבילך, אין צורך להתחרפן, זה רק מכתב מהרב שלך!"
הוא קפץ את אגרופו לגופו כדי שלא יכה את טרי בפניו. "זה לתת לאורו של אלוהים לזרוח, אה?" הוא ירק על הריצפה. ואז הוא רץ, בלי לשים לב למי שיראה אותו או שיעיף בו מבטים מוזרים, עדיין אוחז בגמרא ובמכתב, תיק הלילה קיפץ, והוא התפלל בבקשה תן לי להגיע זה בזמן, ה' בבקשה תן לי להגיע זה בזמן. הוא התפרץ למשרדו של פליטיק בלי לדפוק וראה שסנייפ ופליטיק התאספו סביב משהו קטן על שולחנו של פליטיק האם זה ספל תה? פליטיק הצביע על ספל התה בשרביטו ולחש.
"פורטוס".
"ובכן, גולדשטיין?" סנייפ עמד עם אצבע אחת נוגעת בעצלנות בספל התה.
"מה?" הוא אמר בטיפשות. הוא עמד עם התיק לילה שלו על כתפו, מתנשם בכבדות, עיניו משוטטות במשרד. הוא הולך לדאפטאון, לא?
סנייפ תפס את פרק ידו והניח את ידו על ספל התה. הוא נאבק בדחף לצחקק כשפליטיק נראה מרוכז בשעון ואמר "עכשיו!"
הוא הרגיש משהו מטלטל בבטנו, שואב אותו – מה? – החדר נעלם והשמים היו מטושטשים מעבר לעיניו ואצבעו דבוקה לספל התה, בעוד פיו נפתח בצרחה אילמת, הרוח חלפה על פניו ואז הוא נחבט חזק בקרקע ונפל על ברכיו על דשא רטוב וחצץ, משפשף את כפות ידיו. הם היו בצידו של כביש אספלט, מוקף שדות ירוקים רחבים וגבעות. הוא קם על רגליו. "איפה אנחנו?"
אבל סנייפ כבר התחיל ללכת. "לאן אנחנו הולכים?" הוא שאל, רץ אחרי הפרופסור והתיק שלו מקפץ על צדו. הוא פתח את הרוכסן כדי לתקוע את הגמרא ואת המעטפה על גבי הערימה.
"לבית חב"ד," אמר סנייפ בקצרה. הוא הלך מהר יותר, עיניו נעוצות בבית גדול בהמשך במורד הדרך. אפילו מכאן ראה יהודה את הסוכה עומדת מלפנים. "בוא, כבר".
יהודה מיהר לצמצם את הפער. סנייפ חיכה בפתח ובהנד עפעף הצביע על הדלת. "תמשיך".
הוא הרים אגרוף בהיסוס ודפק.
פעם.
פעמיים.
הוא הרים את עיניו אל סנייפ, שהסיט את מבטו והוא דפק שוב.
ואז נפתחה הדלת וחשפה גבר גבוה ומזוקן, קושר עניבה מעל חליפתו והביט ביהודה בסקרנות. "גוט ערב יום טֶב". אמר, במבטא ברוקליני כבד. "זלמן ברונשטיין, חב"ד דאפטאון, ואתה -?"
"יהודה ג-" שרביט דחק בו באזהרה מאחור. "יהודה," הוא תיקן. "אני לומד בבית ספר שקרוב לכאן ורציתי איפשהו לחגוג את סוכות".
"ובכן, אתה בהחלט מוזמן כאן, זה תמיד תענוג לפגוש עוד ייִד". זלמן ברונשטיין שלח מבט מבולבל אל פרופסור סנייפ, שעדיין היה עטוף בבגד שחור להפליא מאחורי יהודה. "האם גם אביך יישאר?"
"לא, לא – לא – לא, הוא – הוא המורה שלי , לא – " מלמל יהודה. הוא הביט בייאוש מעבר לכתפו. פניו של סנייפ היו חסרי כל הבעה. "הוא פשוט הביא אותי."
"הוא כבר הביא אותך". סנייפ פנה ללכת. "מישהו יאסוף אותך ביום רביעי, אחר צהריים טובים, יהודה".
והוא נעלם, והשאיר את יהודה לבדו בחזית המסדרון של בית זר באמצע צפון סקוטלנד.
"טוב!, די לא ידידותי, לא?" זלמן ברונשטיין הביט באורחו הצעיר.
"הוא בסדר", אמר יהודה בנוקשות.
זלמן כחכח בגרונו במבוכה וסימן ליהודה ללכת במהירות במסדרון. "הנה, תרשה לי לקחת את התיק שלך, יש לנו מיטה ריקה בחדר הזה – גבריאל גם כאן, יאנקים הכשירו אותו להיות משגיח על המזקקה של גלנקלאן בעיר". זלמן דפק – "גבריאל, אתה שם?"
הדלת נפתחה לרווחה, בחור ישיבה גבוה עמד שם עם גופייה, עדיין מחזיק בידו מכונת גילוח. "שולם עליכם", אמר לאוויר מעל ראשו של יהודה, לפני שהביט למטה. "הו שלום".
"זה יהודה, הוא יחלוק את החדר איתך, בסדר?" זלמן הניח את התיק של יהודה על המיטה השנייה.
"חכה!" יהודה גימגם. "מה עם… – בבית אני -"
"לישון בסוכה?" זלמן ניפנף את דאגותיו בעודו יוצא מן החדר. "אתה יכול להתחיל בחוץ, אבל אתה יודע שהתחזית אמרה שיהיה גשום, מה עוד חוץ מזה?" הוא סגר את הדלת. הם שמעו אותו מזמזם במסדרון.
"איפה ההורים שלך?" שאל גבריאל בסקרנות ופנה חזרה אל המראה.
השקר בא לו בקלות עכשיו. "אני לומד בבית ספר קרוב לכאן וזה רחוק מדי לחזור הביתה לחג".
הוא סובב את גבו, מקווה שתנוחתו תשודר. בבקשה אל תשאל אותי למה אני בבית ספר לא יהודי.
חדר האמבטיה היה קטן, אבל נראה בדיוק כמו חדר בבית מלון, עם מגבות שמתפרשות בצורה מדויקת של פרח וגם סבונים ושמפו על המדף בתא. הוא התקלח, תלה את המגבות ליבוש, והתלבש בחליפת השבת שלו. אחר כך הוא הלך בזהירות אל המסדרון כדי לראות מה כל עניין בבית חב"ד. הוא חלף על פני גבר ואשה צעירים לבושים בג'ינס במסדרון כמעט שלובים והם דיברו בשקט בעברית. כשפסע במדרגות היה שם גבר בכיפה סרוגה שהחזיק תינוק בוכה על כתפו. במטבח הוא ראה אישה מבוגרת מאסתי אבל צעירה מאמו, ומאחוריה על הקיר, טלפון. לבו עלץ בקרבו. "סליחה, גברת … ברונשטיין?"
היא הרימה את מבטה. פניה היו אדומות ומיוזעות, והיא החזיקה בידה מגש ומגש של חלות שבת, ובמחצית הדרך הסתובבה כדי לערבב איזה סיר. "כן? הו – אני לא חושבת שנפגשנו! האם אתה הגעת עכשיו?"
"אה- כן גברתי, אני יהודה, תוהה האם אוכל להשתמש בטלפון שלך לפני החג"?
היא הניחה את החלות על הדלפק. "כן! כמובן! אתה צריך לחו"ל? יש לנו כרטיס חיוג".
"זה בסדר", אמר, קיווה שלא תמסור אותו. הוא לקח את הטלפון וחייג, ואצבעותיו רעדו בהתרגשות.
הוא צילצל; פעם, פעמיים, ואז נשמע קול נשימתה של אסתי. "שלום?"
"אסתי?"
"יהודה!" היא צרחה. "הו אלוהים אדירים – אמא! יהודה בטלפון!" הוא שמע המולה קדחתנית ברקע, ערבובית קולות של אמו ושל עדינה, לפני שאמו ענתה, חסרת נשימה. "שלום?"
"אמא, זה יהודה!" הוא לא רצה כלום חוץ מרק לשפוך את כל מה שקרה מאז שהוגוורטס אקספרס עזב את תחנת קינגס קרוס, אבל הוא נתן דעתו לאסתי ולעדנה ובחר את מילותיו בקפידה.
"אני אצל ברונשטיין בחג, איך כולם – הכל?"
"ברוך השם, כולם בסדר," אמרה אמו. "קיבלנו את המכתב שלך, הרב זלר העביר אותו לנו- אסתי, בבקשה תנתקי את השפורפרת השניה –
הוא שמע את טלפון נטרק על הכן שלו לפני שאמו לקחה נשימה עמוקה. "ובכן, איך שם? הם נתנו לך לעזוב לסוכות, אני מבינה. האם אתה מחזיק מעמד בלימודים שלך? יש שם אוכל כשר?"
"כן, הם שלחו אותי לבית חב"ד, כולם היו נחמדים עד כה," הוא לא הזכיר את קסם הנסיעה בספל התה. "האם טאטע קיבל את הדפים ששלחתי לו?"
"כן, הוא עובר עליהם, אתה עובד קשה?"
הוא הביט מעבר לכתפו. גברת ברונשטיין נשאה ערמת כלים אל מחוץ לחדר, אף על זאת היא שמעה שיחה מרוחקת, היה המטבח ריק עכשיו. "כן – יש המון מה ללמוד, שיניתי גפרור למחט, והם מלמדים אותנו לעוף על מטאטאים."
אמו נאנחה.
"ו.. כן, אני כבר בסוגיית 'שומר אבדה' עם אביו!" הוא סיים במבוכה, נזכר שיהודים לא אמורים לעשות קסמים.
"ו.. אוכל כשר?" אמו נשמעה מודאגת.
"טוב, הרב זלר ואני מנסים לעבד את נושא הבישול-" כאילו האם גמדונים מוסמכים לבישול עקו"ם "-אבל לבינתיים, האם את יכולה לשלוח לי כמה מהמתכונים של דברים שאני יכול לעשות לבד?"
היא צחקה, "כמובן."
הם דיברו עוד קצת בעוד השעון מתקתק – כן, הוא רכש חבר וכן, חדר השינה היה נוח – והוא שלח חג שמח לכל אחד מהאחים שלו וכשאביו הגיע הביתה הם העלו אותו לשיחה והוא פלט כל מה שהוא יכול בנוכחותה של גברת ברונשטיין. ואז משפחתו עמדה להדליק נרות, אז הוא ניתק את השיחה, ממצמץ ובולע רוק, כי הוא היה בוגר מכדי לבכות. זלמן הושיט לו ארבעת המינים וקופסת קרטון ובתוכה אתרוג. הוא בהה, בפה פעור לרווחה והצטער שלא יוכל לשלם על כך, אבל לא היה לו כסף ומן הסתם ר' זלמן לא ידע מה לעשות עם חרמשים ואוניות.
אט-אט טפטפו אנשים לחדר אוכל גדול, בעוד גברת ברונשטיין הציבה את הנרות על שולחן בפינה. והם עכשיו הולכים להדליק את הנרות – סוף סוף הוא יראה בדיוק איך אמורים לעשות את זה! יהודה התבונן בתשומת לב כשהאישה האמריקאית נופפה בידיה סביב הנרות ולצדה הגברת בכובע עשתה אותו דבר. גברת ברונשטיין פנתה מן הנרות. "נועה? ג'סיקה? תרצו להדליק נרות גם?"
"בסדר גמור, בוא נראה מה יש לנו כאן!", יהודה לטש את עיניו אל צידו השני של החדר, שם התאספו האנשים וריחף לעבר קצה הקבוצה. "אתה לא נראה בר מצווה", אמר לו האיש בכיפה הסרוגה בהתנצלות. "האם יש לנו מניין?"
זלמן מנה את הקבוצה המצומצמת: "הוֹשִׁ֤יעָה אֶת־עַמֶּ֗ךָ…", וכן! היה להם מניין, אבל בקושי הם היו: זלמן וגבריאל – שני נערים לבושי ג'ינס; אהרון ויונתן, ממכללה סמוכה; תייר אמריקאי בשם – מנחם והבן שלו ; הנער הישראלי – ירון, שכמעט היה חבוק לנערה שאיתה הוא הגיע. היו עוד שלושה משגיחים; איתן, פישל וינקי – בכיפה הסרוגה ,חסיד נוסף ובחור רגיל בכובע שחור כמו טאטע – וכל הנזכרים לעיל היו העשרה.
הוא עמד מתנודד והביט במחזור – סוכות שלו כשהרב רדובסקי אמר קדיש ופישל עיוות את פניו בריכוז. הוא קרא בקול " אָמֵן, יְהֵא שְׁמֵהּ רַבָּא מְבָרַךְ!" קולו הצעיר והצווחני התערבב עם הקבוצה. כשסיימו להתפלל, הם נכנסו לסוכה על כיסאות מתקפלים מרופדים. משפחת התיירים האמריקנית, והבחור עם הכיפה השחורה והמשגיחים בכיפה הסרוגה והנשים שלהם, ישבו בנפרד. יהודה זע באי נוחות בכיסאו ליד גבריאל, נמנע מלהביט בעיניה של הנערה הישראלית ממול.
"אני הולך לברך ארבע ברכות עכשיו", הכריז זלמן. "ראשית, ברכת הַגָּפֶן על היין, ואז, ברכה מיוחדת להודות לאלוהים על שנתן לנו את חג הסוכות".
"-ואז ברכה מיוחדת להודות לאל על שנתן לנו את חג הסוכות", לחשה הנערה בד-בבד בעברית לירון.
"-ולבסוף, את ברכת שהחיינו , לאירועים מיוחדים". זלמן קם על רגליו, ומסביב לשולחן הכיסאות רשרשו על הדשא בשעה שכולם קמו על רגליהם. "בָּרוּךְ אַתָּה ה' אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, בּוֹרֵא פְּרִי הַגָּפֶן!"
"אמן!" והתגובה המהדהדת מילאה את הסוכה.
"… וַתִּתֶּן לָנוּ ה' אֱלהֵינוּ בְּאַהֲבָה מועֲדִים לְשמְחָה. חַגִּים וּזְמַנִּים לְששון. אֶת יום חַג הַסֻּכּות הַזֶּה. זְמַן שמְחָתֵנוּ מִקְרָא קדֶשׁ…"
זמן של השמחה שלנו, יהודה תרגם בראשו. הוא חייך, כי זה סוף סוף היה הגיוני – לא – להסתתר בפינת חדר השינה, לא – לאכול תפוחים לארוחת ערב, לא – רשימת כללים, אלא – חגים וזמנים לששון .
"… מְקַדֵּשׁ יִשרָאֵל וְהַזְּמַנִּים!".
"אמן!" קרא יהודה בקול וקולו הצטרף לשל גבריאל ושל ירון ושל האחרים, בקול גדול וחזק (שכמעט נשימתו נעתקה ממנו) ,כשהדהד אל תוך הלילה.
"בָּרוּךְ אַתָּה ה' אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעולָם. אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְותָיו. וְצִוָּנוּ לֵישֵׁב בַּסֻּכָּה".
"אמן!"
זלמן ואשתו שירתו אותם, מוציאים החוצה את המנה הראשונה – סלמון ואחר כך מרק עוף במרקיות. הסכך היה דחוס והשמים היו אפלוליים מאחוריו. היה לה ריח מתוק, כמו לגשם. יהודה אכל בשקט מרק עוף, מקשיב בחצי אוזן לשיחות המבוגרים. האנגלית של ירון לא הייתה טובה, והנערה – נועה, קטעה את השיחה מדי פעם כדי לתרגם לו במבול של עברית בלתי מובנת. והמבטא האמריקאי הכבד של גברת רדובסקי חתך בגסות את זרם הדיבור.
"נו, למישהו יש דבר תורה עבורנו?" זלמן הביט סביבו "יהודה?"
"אה, תעזוב אותו, הרב ברונשטיין", צחק גבריאל. "אני אגיד כמה מילים". הוא קם על רגליו והביט סביבו. "אז, למה אנחנו יושבים בסוכה? זה אמור להזכיר לנו את 'ענני הכבוד' – "ענני התהילה"", תירגם לכיוונו של יונתן. "אז למה עכשיו, בספטמבר? למה לא פסח בזמן פסח – הזמן בשנה, שלמעשה הוא מעונן? התשובה היא כזאת: אנחנו אוכלים וישנים בחוץ מיד אחרי ראש השנה ויום כיפור, אז אם אלוהים גוזר עלינו גלות, אנחנו נגלה בצורה הזאת – בסוכה".
האם ה' הכריז גם עליו גלות? חשב יהודה, זה בהחלט לא כך. הגלות הייתה "הוגוורטס" ולכאן הוא שייך.
ירון לא הסכים. "קוראים לזה גלות?" הוא גיחך, מצביע על השולחנות לעבר הפנים נטולי החיוך, שזהרו קלות לאור הנרות מפינת הסוכה.
"טוב מאוד!" גבריאל זרח לעברו. "איך אתה יכול לקרוא לקבוצה נפלאה ואוכל טעים כמו זה גלות? כי הנקודה של כל דבר בראש השנה ויום כיפור היא – כי אין כוח בעולם מלבד ה' – "אלוהים". אז בסוכות, אנחנו עוזבים את הבטיחון של שלנו בבית ועוברים לגור בצריף זמני, עם עלים בתור גג, וזה מראה כי אנו זקוקים רק לאלוהים כדי להגן עלינו. לא – דלתות ומנעולים, לא – קירות בית -רק אלוהים יכול להגן עלינו, לא משנה מה המצב! חג שמח לכולם.
" שכויח!" אמר המשגיח החסידי בהסכמה. הוא חבט באגרוף על השולחן והתחיל לשיר. " יה ריבון עולם…" ינקי הצטרף גם, ואחר כך איתן, גבריאל וזלמן. הם שרו במנגינה שהוא שר בבית, יהודה העז לזמזם, תחילה בשקט, ואז הוא פתח את פיו ושר עם האחרים במלוא גרונו.
גשם התחיל לרדת, ומים החלו נוטפים על הסכך. ועם רטינה טובת מזל, הם הצליחו לאסוף את האוכל והצלחות ולהיכנס פנימה. יהודה פיהק בדרכו על פני המדשאה וצנח לתוך הכיסא לעונג שבת. מעורפל ומנומנם גבריאל הנחה אותו לחדר שלהם והוא חש שמכסים אותו והשינה השתלטה עליו ועיניו נעצמו, לא כמו בבית, אבל בקרב משפחה, סוף כל סוף.
"יהודה?" מישהו טלטל אותו. "יהודה, תתעורר".
"זה החג שלי", הוא מילמל, "אני לא צריך ללכת לכיתה".
"יהודה זה גבריאל" הוא נשמע נבוך. "הם רוצים להתפלל בעוד עשרים דקות, אתה רוצה לקום?"
"הא?" הוא דחף את עצמו להתיישב, והכל צף בחזרה – הוא בבית חב"ד בדאפטאון עם ארבעה משגיחים ושתי נשותיהם, חמישה סטודנטים וזוג תיירים אמריקני: סוכות. לפני שהצליח לעצור את עצמו, חיוך ענקי ומטופש התפשט על פניו. הוא השליך את עצמו מהמיטה, ומשך חולצה לבנה מעל ראשו ותפס את הכיפה מהמיטה, וכעבור שלושים שניות הוא היה מחוץ לחדר.
"וואו, זה היה מהיר", אמר גבריאל.
החג עבר מהר, כל כך רגוע ומוכר שבית הספר לכישוף ולקוסמות הפך לזיכרון רחוק. הוא ישב על כיסא מתקפל בסוכה ועבר על המשניות שלו עם גבריאל, בצעקת הלימוד המוכרת של "תן וקח" מבית הספר שלו בבית, וגבריאל עזר לו למצוא את המקורות במכתב של הרב זלר. הם עיינו ב"שולחן ערוך", "משנה ברורה" ו"שער הציון" ויהודה ניסה להחליט האם הוא יצליח לבנות סוכה בשטח הוגוורטס – צוהר היה כנראה ההימור הטוב ביותר שלו. הוא ישן בסוכה בשמיים בהירים, מושך את השמיכות עד לסנטרו ומקשיב ללחישות "קריאת שמע" של האחרים. הוא התפלל מוקף ביהודים אחרים, ועוקב אחריהם לאורך הקריאה.
אבל דרך החלל שבין ענפי האורן והבמבוק השחירו. השמים בהדרגה הפכו לוורודים ואחר כך סגולים והעמיקו עד לכחול כהה, -הוא לא היה יכול לעצור את החג לנצח.
"…המבדיל בין קודש לחול!"
נשמעה נקישה בדלת.
"אני יכולה לענות לזה," הציעה נועה. "שלום – הו!" היא נשמעה מבוהלת. יהודה זינק אל פתח הסוכה ונעצר. בגלימתו השחורה דמויית העטלף, סנייפ נראה לגמרי לא שייך בבית בחב"ד דאפטאון. הוא נראה ממש מפחיד. נועה לקחה צעד לאחור.
"ערב טוב," סנייפ דיבר בשקט, "אני כאן בשביל יהודה".
"הו – פרופסור". ליבו צנח. הוא שכח, בסוף כל זה הוא צריך לחזור להוגוורטס. "תן לי לקפל את החפצים שלי, אני מיד יוצא".
"קח קצת אוכל", דחקה גברת ברונשטיין, דוחפת מאפים ושאריות לתוך הפח. "בטוח לא מזינים אותך מספיק – שם".
יהודה רץ במעלה המדרגות לחדר השינה שלו. גבריאל הלך בעקבותיו. הוא תפס את הלולב שלו ותחב את חולצתו לשקית (אמו הייתה מתכווצת אילו ראתה) ופנה לעבר הדלת, גבריאל עצר אותו והניח יד על כתפו.
"תשמע, אני לא מתכוון להתערב", הוא אמר בשקט, "אבל משהו עם הברנש הזה לא כשורה, אתה רוצה שאני אתקשר למישהו בשבילך? אתה בטוח שכל זה כשר-וישר?"
יהודה צחק מהחרוז. הוא הסתכל על עיניו של גבריאל, מנסה להישמע בטוח בעצמו. "כן, זה בסדר, הוא המורה שלי בבית הספר, קצת קר, אבל הוא בסדר, אל תדאג – אני אראה אותך כאן בשמיני עצרת, בסדר?"
הוא חזר ל"גלות" עם קופסת האתרוג שלו מתחת לזרוע אחת, תיק הלילה על כתפו, וקופסה של עוף חם, חלה ועוגה בידו, מזמזם את "יה ריבון עולם" בלחש. שום דבר, אפילו לא השתיקה הארוכה של סנייפ, אפילו לא הגשם הקר הנופל על פניו, אפילו לא המחשבה על כל העבודה שהוא יצטרך לעשות, שום דבר מכל זה לא היה יכול לפוצץ את הבועה המוזהבת הקטנה שזוהרה במרכז חזהו. לא דלתות ומנעולים, הוא חשב, לא הקירות של הבית – רק אלוהים יכול להגן עליו.
הוא לא תיאר "כניסה" כמו ללכת למועדון רייבנקלו בתשע בערב, כשהוא מחזיק כפות תמרים, ערבי נחל, ענף עץ עבות ופרי עץ הדר בקופסת קרטון, ואפילו לא לקבל מבט נוקב נוסף. הוא פרק את המזוודה, ואז ירד למטה והביט בהשלמה על גלילי הקלף שהשאיר לו מייקל.
"וינגארדיום – לביוסה", אמר מייקל והנחית את עצמו למושב שממול. הוא שלף את שרביטו כדי להדגים. "זה וינ – גאאאררר – די-ום, ואתה עושה ניפנוף יותר איטי, ככה." יהודה חיקה אותו, אבל ה"ניפנוף" שלו היה יותר הצלפה מאשר ניפנוף. "לא, לאט. ואז לאאא-בי-יוווו-סה , אתה עושה או-ארוך והצלפה כלפי מעלה, ממפרק כף היד שלך".
"וינגאאארררדיום לאביוווווסה," יהודה מלמל תוך כדי נשימתו. "וינגאאארררדיום לאביוווווסה, וינגאאארררדיום לאביוווווסה…"
"אתה צריך לכתוב את זה", ציין מייקל. "פליטיק אמר שזה יכול להיות חשוב".
לא הייתה שום דרך לצאת מזה. "או-בסדר". הוא הרים את הנוצה בידו השמאלית בגמלוניות וכתב ברישול וינגרדיום לביוסה ומתח קו מתחת. הקווים שהוא מתח זיגזגו במבוכה דרך האותיות. וינגרדיום – נפנוף איטי – לביוסה.
"אתה כותב מצחיק", אמר מייקל.
הוא הנהן במבוכה, "אכן."
"הצלפה כלפי מעלה מן גב היד". והוא הצליף עם גב היד באופן לא אלגנטי ובסוף המשפט, הרים את מבטו מעלה. "וינגרדיום לביוסה!" ומהשולחן הנוצה התעוותה והרימה צד אחד.
"כל הכבוד", אמר מייקל. "בכיתה בהחלט אף אחד לא הצליח את זה בניסיון הראשון".
יהודה הביט בו בפקפוק, "אפילו לא הילדה הזאת מגריפינדור?"
"גריפינדור עדיין לא הגיעו לריחוף עדיין". מייקל הזיז את ערימת קלפים. "אנחנו ראשונים, וראית שינוי צורה? אנחנו מתחילים על חיות אמיתיות השבוע, אז היו ערימות על ערימות של סיכומים, כוסות תה לחולדות – מתחיל ממחר בבוקר".
יהודה נאנח, "מה בנוגע לשיעורי טיסה, האם עושים שם משהו?"
"הו!" מייקל התלהב. "היית כאן ביום שישי בבוקר, לא כן? ראית את המטאטא החדש של פוטר? נימבוס 2000, איזה בר מזל. הם מינו אותו למחפש של קבוצת הקווידיץ' של גריפינדור".
"פוטר …הארי פוטר?" מבולבל מהטרמינולוגיה הזרה, הוא חיבר את העובדה היחידה שידע בוודאות. "אבל לשנה הראשונה אסור להחזיק מטאטאים. כך המכתב אמר".
"טוב, נכון, אבל אתה יודע, הארי פוטר וזה…" מייקל גילגל את עיניו, מצפה בוודאות שיהודה יעשה את אותו הדבר.
"הוא הילד הרזה מגריפינדור עם השיער המבולגן, נכון?" שאל יהודה. "מה כל כך מיוחד בו?"
"חי מרלין, אתה באמת לא יודע שום דבר. טוב, אתה יודע שאנחנו לומדים התגוננות מפני כוחות האופל? כי היה פעם קוסם שנהיה אפל, שלפני עשרים שנה ניסה להשתלט על עולם הקוסמים, אלו היו זמנים מסוכנים, ואז – הוא הרג את כל מי שניסה לעצור אותו, אנשים אומרים שהוא היה מטורף, אבל הוא היה חזק מאוד, ורע ממש."
"מה היה השם שלו?" שאל יהודה.
מייקל נראה נבוך. "אנחנו לא אומרים אותו, הרבה. רוב המכשפים קוראים לו 'זה שאין לנקוב בשמו', אומרים גם שדמבלדור הוא היחיד שיכל להילחם בו כראוי, ואז לפני עשר שנים הוא הלך אחרי הוריו של הארי פוטר והרג אותם, ואז הוא ניסה להרוג את הארי, אבל הוא לא הצליח. אף אחד לא יודע בדיוק למה, בגלל זה יש לו את הצלקת הזאת – זה מזה שאין לנקוב בשמו כשהוא ניסה להרוג אותו."
מייקל חיקה את צורת הברק על מצחו.
זה בהחלט לא היה בהקדמה של מקגונגל, ויהודה היה בטוח שהוא יודע למה. אם הוריו ידעו על קסמים אפלים וקוסמים רשעים-רוצחים, לא הייתה שום דרך, לא משנה מה הרב זלר או פרופסור מקגונגל אמרו, שהם היו מעלים אותו על הרכבת להוגוורטס. "זה שאין לנקוב בשמו – מת לאחר מכן?"
מייקל נשך את שפתו. "קרוב לוודאי".
"קרוב לוודאי?"
"טוב, אף אחד לא ראה אותו כבר עשור…"
"כיבוי אורות, בנים." ידו של רוברט היליארד נחתה על כתפו. "זה עוצר לתלמידי השנה הראשונה".
יהודה אסף את חפציו וחזר בעקבות מייקל אל חדר השינה. "אז למה הוא לא מת, אם כך?"
מייקל משך בכתפיו. "הוא היה חזק, ואף אחד לא עבר דרכו לפני הארי פוטר, ואף אחד לא יודע בדיוק מה קרה בדיוק חוץ מזה שהארי פוטר לא מת כשכולם כן, וזה שאין לנקוב בשמו נעלם, אבל אם מישהו יכול לא להיות מת, זה יהיה זה שאין לנקוב בשמו."
יהודה רעד כשנכנסו למועדון, ואז עצר, מנסה לא לבהות. קווין וסטיבן היו כבר בפיג'מה, אבל טרי כרע ליד מיטתו וצייר צלב גדול ממצחו אל כתפיו. הוא שילב את כפות ידיו זו לזו והרכין את ראשו ומלמל בלחש. יהודה הסיט את מבטו ממנו, ואחר כך בהה בו, ואז שב והסיט שוב. ואז מייקל נשף על הנר והסיט את הווילונות מסביב למיטתו, מנתק את מבטו מטרי.
הוא נענע את ראשו, ניקה אותו, ומשך את השידה אל קצה מיטתו. הוא נעץ מבט בקלפים רגע לפני שהכניס את פאותיו אל מאחורי אוזניו והוא התחיל לעבוד.
שיקוי קוטל עשבים, כתב מייקל. ראה טיוטות קסום ושיקויים – עמ' 44. הורג/פוגע בצמחים. אנשים לא צריכים לאכול את זה כי יש לזה טעם נורא, מה גם שזה עלול להשפיע על הבריאות שלך. הנוצה הייתה מוחזקת בצורה מסורבלת בידו השמאלית, ורשימת המרכיבים השתפלה באקראי בשולי הדף.
השעה הייתה מאוחרת מאוד כשסיים להעתיק את הרשימה, ועיניו נשרפו מעט מלהביט באור הנר, בעוד שאר החדר היה שרוי בעלטה. הוא התפג'ם ונכנס למיטה, אבל הוציא את המכתב של הרב זלר פעם אחרונה. אם הוא באמת רוצה לבנות סוכה מחר, הוא יצטרך לחשוב מהר.
יהודה היקר,
האם אתה זוכר כי אתה עדיין לא בר מצווה.
1. שולחן ערוך סימן תרל"ג, סעיף א'.
בסדר, הוא יצטרך למצוא צוהר שיהיה במרחק של פחות משני מטרים משלושת הקירות, עם רווח של שבעה על ידי שבעה טפחים לשים סכך על גביהם. שו"ע סימן תר"ל, סעיף י"ג, כתב הרב, ראה גם משנה ברורה נ"ט; שער הציון ס'. הוא יתקשה למצוא קורה לתמוך בסכך , אבל גבריאל אמר שזה רק "לכתחילה". הוא פיהק ושפשף את עיניו.
הוא קם כדי להניח את המכתב, והביט ארוכות ובנוקשות בתנוחת השינה של טרי לפני שאמר קריאת שמע, עם קצת יותר ריכוז מכפי שהיה יכול להיות אחרת.
מילון מונחים (שמתי פה מה שראיתי לנכון שמי שלא בקיא במושגים יבין)
ייד – יהודי
גוטן ערב יום טב – ערב חג שמח
שולם עליכם – כמו בעברית שלום עליכם
נגיעה – דיני מגע בין המינים
שחרית – תפילת הבוקר
חול המועד – חופשת ביניים
קידוש ה' – פשוטו כמשמעו לקדש את שם האלוהים בעולם
בס"ד – בסייעתא דשמייא כמו בעברית בסיוע השמיים (אלוהים)
מחזור – סידור לחגים
פאות – שיער בצידי הראש
משגיח – מפקח על ייצור מזון כשר
כשר וישר – ביטוי ראו גוגל
לכתחילה – מועדף מלכתחילה אך לא מוכרח. דומה ל"מראש"
בישול עקו"ם – אוכל שבושל ע"י לא יהודים
טפח – אמת מידה בגודל שווה ערך לאגרוף
מאת המחברת: נו, אז שווה לחכות?
תודה רבה ל uri schwalb על תרגום הפרק.
גולדשטיין 