כתב ויתור מאת המחברת: לעולם אל תקבעו הלכה על בסיס פעולותיו של ילד בדיוני בן 11.
"כִּי-בַיּוֹם הַזֶּה יְכַפֵּר עֲלֵיכֶם, לְטַהֵר אֶתְכֶם: מִכֹּל, חַטֹּאתֵיכֶם, לִפְנֵי ה', תִּטְהָרוּ" (ויקרא ט"ז, ל')
יהודה היקר…
4. קיצור שו"ע, סימן י"ח, סעיף ז'. ראה גם סימן א', סעיף ג'.
בפעם הראשונה שהתפלל בחדר המועדון, הוא חשב שהוא ימות. זה היה יום ראשון בבוקר, כך שהחדר היה כמעט ריק. שתי נערות מבוגרות יותר התעמקו בספרי הלימוד העבים ובגלילי קלף, ונער סקר את מדפי הספרים. בשקט סגר יהודה את דלת חדר השינה והציץ מבעד לחלון לבדוק באיזה כיוון השמש עולה.
ליבו דפק, הוא פנה אל המזרח וצעד שלושה צעדים לאחור והוא היה בטוח בכל רגע שמישהו יצעק "תראו את תפילתו של גולדשטיין!", אבל שום דבר לא קרה. במקום זאת הוא כרע על ברכיו, קד, והמשיך עם תפילת שמונה עשרה. זה לא היה מושלם, הוא היה צריך להתאמץ להשקיע את תשומת לבו במילים, אבל זה היה השמונה עשרה הכי רגוע שהיה לו מאז הבוקר שהוא עזב להוגוורטס.
כאשר הוא סיים, הוא רץ בחזרה למעלה כדי לשים את הסידור שלו בחדר. טרי התלבש, ומייקל התחיל לזוז. איש לא הניד עפעף כשהניח את הסידור על השידה. סטיבן נהם "סגור את הדלת!", אבל זה הכול.
הוא בדק פעמיים את לוח השנה רק כדי להיות בטוח במאה אחוז. ראש השנה היה הערב, מחר, ויום שלישי. כן, מותר לו להחמיץ את ימי הלימודים. כן, מקגונגל אמרה את זה. כן, הוא פשוט היה צריך לספר למדריך שלו, והוא חיכה עד שחדר המועדון התרוקן קצת, אבל בזרם של רייבנקלו שהלכו לארוחת הבוקר הוא לא ראה את היליארד. הוא הביט סביבו, מבולבל, וראה נערה גבוהה ומתולתלת, שהובילה את מנדי ומורג לעבר הדלת.
"סלחי לי," הוא אמר, "את יודעת איפה אני יכול למצוא את המדריך? את רוברט?"
"רוברט הלך לארוחת הבוקר", אמרה הנערה, "אבל אני גם מדריכה; פנלופה קלירווטר, ואתה…?" עיניה נחתו על הכיפה, "אתה חייב להיות גולדשטיין."
"אכן," הוא סובב את אצבעותיו מאחורי גבו. "ואני, אה, יש לי… חופשת חג הלילה".
היא הנהנה. "בסדר, מקגונגל אמרה שתבקש. האם אתה צריך להשתחרר מהשיעורים?"
"מחר ובשלישי," האם הוא נשמע כאילו הוא רק מנסה להתחמק מהלימודים? "אם כי אני אהיה בשיעור אסטרונומיה."
אחרי ארוחת הבוקר, הלכו האחרים להסתכל בכל דפי הרישום שפורסמו על הלוח בחדר המועדון. קווין וסטיבן חזרו, ודיברו בהתרגשות על "גולות-קסם" ומועדוני הכישוף. יהודה לא ירד להסתכל. ראש השנה נכנס בשבע שלושים וחמש, והיה הרבה מה לעשות לפני כן.
הוא כתב את חיבור תנועות השרביט מהר ככול שהיה יכול, והעיף מבט לאחור אל ספר הכשפים הרגיל שלו כדי להבדיל בין נקודה לבין נעיצה לבין דקירה. זה היה מסובך, אבל לא מסובך כמו "יאוש שלא מדעת".
"מייקל, אתה יכול לתת את זה לפרופסור פליטיק מחר? אני לא אהיה שם."
לאחר מכן הוא הכין רשימה במחברת שלו, הוא לא רצה לבזבז את הקלף השאול. עבור הקידוש, הוא צריך מיץ ענבים. הם היו מוציאים פירות לארוחות, ויכול להיות דבר אחד או שניים שהוא יכול לאכול. הוא ביקש מגמדוני הבית לשמור לו קצת ללילה כי הוא מן הסתם אסור להם לבשל, אבל זה לא יהיה ראש השנה תקין ללא הסימנים. תפוח בדבש, ראש של דג, גזר, סלק… ורימון כדי לברך שהחיינו. הוא דפדף לעמוד המתאים במחזור ה"ארטסקרול" שלו. חילבה ודלעת? הם מעולם לא עשו את זה בבית.
בעודו מרוצה, הוא הכניס את הרשימה לכיסו וקם ללכת לבצע את ההזמנה שלו… טרי נעץ בו מבט מוזר כשעזב את חדר השינה.
הוא היה מגיע אל המטבח מהר יותר, אבל גרם המדרגות שהיה שם אתמול כבר לא היה שם, והוא שוטט בקומה השלישית ללא מטרה, עד שהשרת צעק עליו להתרחק מהדלת, ואז הוא רץ מהר כל כך שלא היה לו מושג איך הוא הגיע לקומת הקרקע. הוא שיחק עם האגס עד שדלת המטבח נפתחה והוא החליק לתוך המטבח. הוא התבונן בתוהו ובוהו לכמה רגעים לפני שהבחינו בו, וקבוצה קטנה של פרצופים של כדורי טניס עם אוזניים התקהלה עליו. "אדונילי גולדשטיין, מה אדונילי גולדשטיין רוצה?"
"אה … שלום," אמר במבוכה, "יש לי חג הלילה, ורציתי לדעת אם תוכלו לשמור לי אוכל במשך היומיים הקרובים, מאחר ואסור לכם לבשל".
"האם אדונילי גולדשטיין רוצה ראש של איל לראש השנה?" שאל אחד מהם בלהיטות.
"ראש של איל?" הוא נדהם. "אינך מתכוון ראש דג?"
גמדון הבית הרכין את ראשו. "רמי קבול יקבל את מה שאדונילי גולדשטיין חפוץ יחפץ, אם לאדונילי גולדשטיין יש דרישה לראש דגדג מהים, לאדונילי גולדשטיין יהיה אחד".
"בסדר, תודה, וזה חייב להיות מדג עם סנפירים וקשקשים."
ראשיהם מתנודדים מעלה ומטה כמו בובות. הוא בדק את הרשימה שלו. "אני צריך גם מיץ ענבים ורימון ותפוח ודבש".
אחרי הארוחה הוא מיהר לצאת לינשופיה ושאל ינשוף של בית ספר כדי להזמין קלף ונוצה וכמה צנצנות דיו. הוא מנה את מטבעות הכסף והברונזה הקטנים והכניס אותם לתוך שקיק שהיה קשור ל"טרסומאטארסוס" של הינשוף (אגודת ינשופי הקוסמים של בריטניה יידעה אותו שזה השם הנכון לקרסול הציפור) ושלח אותו לסמטת דיאגון. לפחות הוא יהיה מוכן אחרי ראש השנה.
אחרון חביב, הוא הניח את הפמוטים שלו.
"שוב?" אמר טרי
"שחרר אותו, בוט, "אמר קווין. "זה רק העסק שלו אם הוא רוצה להדליק נרות."
יהודה התעלם מהם. הוא הדליק את הנרות בשבע וחצי, חמש דקות מוקדם יותר מאשר מה שהראה לוח השנה. הוא אמר את הברכות, כיסה את עיניו, והתיישב על מיטתו בדיוק כשסטיבן בעט בדלת. "מישהו מכם סיים את החיבור שלו לפליטיק?"
"ששש!" מייקל אמר ברצינות, "זו השנה החדשה שלו!"
פניו התלהטו. "גמרתי את שלי," הוא אמר, "מייקל, זה אצלך, אתה יכול לתת לו את זה?"
"מותר לי?"
הוא התפלל להיבלע באדמה ולהעלם, אבל תפילתו לא נענתה. במקום זאת, מייקל התבונן בו בתשומת לב, כשטבל את התפוח כולו ישר לתוך צנצנת הדבש. לא הייתה לו סכין כדי לחתוך אותו, אף על פי שראה מישהו משנה שניה עושה שימוש בקסם כדי לעשות זאת. הוא עשה "שהחיינו" כראוי על הרימון. טרי ומייקל התקלחו והתפג'מו, בזמן שאכל את הסעודה שלו: ביצים קשות, אפונה וגזר ומיץ תפוזים. הם כיבו את הלפידים בזמן שאכל קינוח, שהיה כמה ממתקים נשכחים שגילה בירכתי המגירה.
היה לו בוקר נינוח, והתעורר למראה האחרים שהלכו לכיתה. בבית הוא היה נוהג להחזיק את הדף האחרון של שחרית כדי שיוכל לספור את מאות הדפים כשהם עברו, אבל זה היה הרבה יותר מהר כאן. לא הייתה שום הפרעה, אם כי הוא קרא את הסיפור של העקדה לעצמו, ולא היה שופר, כי הרב זלר כתב שזה בסדר לדלג על זה בגלל שהוא לא בר מצווה. זה לא הרגיש נכון, שלא היה שופר בכלל, אז הוא השמיע קולות מתנשפים.
המחזור הדריך אותו לומר תשליך במקום סמוך למים. הוא יכול להגיד את זה ליד הכיור בחדר האמבטיה, הוא הניח, אבל למה לטרוח כשיש אגם בחוץ? נעלי השבת שלו צייצו על ריצפת האבן במסדרונות הריקים כשהלך במורד המדרגות, וגלים רחוקים של פטפוט נשאו מן הדלתות של האולם הגדול. הוא התכופף פנימה ותפס לחמנייה מהשולחן הקרוב, מתעלם מהמבטים המבוהלים של כמה סלית'רינים, ואז פנה לעבר הדלת הכפולה הגדולה.
"אוי, גולדשטיין!" אמר מישהו.
הוא הסתובב. מייקל יצא מן האולם, גלימתו הייתה פתוחה ועניבת בית הספר מקומטת. "לאן אתה הולך?"
הוא הפך את המחזור באופן אינסטינקטיבי, כך שצד הכריכה האנגלי הכחול הפשוט פונה החוצה. "אל האגם, אני חייב להגיד משהו ליד המים".
"אני יכול לבוא? פספסת שיעור מעניין היום."
הם הלכו על השביל, ממצמצים באור הדועך. "פרופסור ספראוט לקחה אותנו לראות את הערבה המפליקה, האם ידעת שאם ענף שלה נפגע, מטפלים בו בדיוק כמו זרוע? למה יש לך לחם?"
"זה משהו שאנחנו עושים בשביל ראש השנה," יהודה ניסה להסביר, "זה כאילו שאנחנו זורקים את ה–" איך אומרים עבירות באנגלית? "–חטאים למים כדי שהדגים יאכלו."
בדרך כלל אביו מצא לו את המקום במחזור, אבל היום ניווט יהודה את תוכן העניינים בעצמו, פיטפוטיו של מייקל מזמזמים כרקע נעים באוזנו. הוא פורר את הלחם בידיו והשליך גושים ממנו לתוך המים. "מי אל כמוך, נושא עוון ועובר על פשע לשארית נחלתו…" הוא דילג על פני כמה עמודים של דפוס קטן ופסע לאט לאורך הגדה וזורק את הלחם תוך כדי הליכה.
"אתה משליך את החטאים שלך? הלחם הוא החטאים שלך?" מייקל רץ לצדו, "אם הדגים אוכלים את הלחם, ומישהו אוכל את הדגים, האם יש לו את כל החטאים שלך עכשיו? איך זה עובד בדיוק?"
"אני לא יודע," הוא הודה. הוא גישש אחר הדף האחרון ודיקלם את הפסוק האחרון שבע פעמים, כשהוא סופר כל חזרה עם אצבעותיו, והשליך את הגוש האחרון אל תוך האגם, כשעמד ללכת.
"בוא נכנס פנימה, כבר מתחיל להחשיך."
הוא התעורר למחרת בבוקר בעיניים עצומות, מקשיב לנשימת חברי החדר שלו ונושם את אור השמש הקריר על פניו. אחרי כמה דקות הוא דחף את עצמו והתעורר. חדרי השינה זה משהו שצריך לנצל. הוא התלבש במהירות, נטל את נטילת הבוקר, ועשה את הקידוש המהיר והשקט ביותר שאפשר לעשות. ואז הוא תפס את המחזור שלו ורץ למועדון, שהיה עדיין ריק.
האחרים עזבו והלכו לכיתה כשהוא היה באמצע שמונה עשרה, והוא הפנה את ראשו לכיוון השני כדי שיוכל לדמיין שהם לא מסתכלים. הוא דילג על חזרת הש"ץ, אמר בנחישות את "אבינו מלכנו", ונפל על ברכיו כשהגיע ל"עלינו". תפילות הבוקר הסתיימו לבסוף בעמ' 593 , אבל זה לקח את רוב היום כדי להגיע לשם.
לאחר מכן, הוא עשה קידוש (כשמיץ הענבים התחיל להחמיץ) ואכל תפוחי אדמה קרים ואת שאריות הרימון שלו. הוא דיפדף בחוסר מנוחה אל משניות ראש השנה, שהיו במחזור שלו. הוא פסע הלוך ושוב לאורך, לרוחב ובמעגלים בחדר השינה. הוא חזר וקרא את המכתב של הרב זלר בפעם המיליארד. הוא אפילו חזר וקרא את חיבורו על תנועות שרביט. זה יהיה כל כך רע ללכת לכיתה? הוא לא יכתוב או יעשה קסמים או משהו, אבל הוא היה יכול לשבת שם ו… לעשות משהו.
ברגשות אשמה קלים הוא קם על רגליו ועזב את המגדל. הבניין הדהד בריקנות כשירד בגרם המדרגות. זה הרגיש כאילו הוא מתגנב למקום שהוא לא צריך להיות בו. בקומה הרביעית הופיע פתאום הפרופסור שהיה רוח-רפאים דרך הקיר ולבו הלם במהירות כה רבה עד שכמעט נעתקה נשימתו.
"למה אתה לא בכיתה?"
פיו של יהודה נפתח ונסגר ללא מילים.
"ובכן?" פרופסור בינס תבע, מתקרב אליו בריחוף.
יהודה הסתובב ורץ, רגליו חובטות באבן אפילו כשמוחו צועק "חכה – יש לך אישור!" הוא העיף מבט מעבר לכתפו וראה את הפרופסור מתעופף לאורך המסדרון מאחוריו, והוא התכופף לתוך גומחה והצמיד את גבו לקיר, מחזיק את נשימתו. הוא הציץ מעבר לדלת ולבו זינק – זו הייתה הספריה. הוא פלט התנשפות לא רצונית ודחף את הדלת לרווחה.
הספרנית הסתכלה עליו בחשדנות. "למה אתה לא בכיתה, ילד?"
הוא נשם נשימה עמוקה. "ז-זה החג ש-שלי, אני יהודי".
היא הינהנה קצרות, אף על פי שפניה עדיין נראו חמורים ומוטרדים. הוא הניח שזה המבט הרגיל שלה, והוא זינק קדימה בחיוך מלא תקווה. "האם יש לך פה ספרים בעברית?"
"עִברִית?" עיניה הצטמצמו. "קצת, תלמוד, ועוד ספר או שניים".
"איפה?" הוא אמר בהתלהבות.
היא זרקה את ידה מצביעה בכיוון כללי. "בספרייה!"
הוא הבין את ההתפטרות ממנו על מה שביקש ובמהרה הוא איבד את עצמו במהירות במבוך מדפי הספרים. בעיניים פקוחות לרווחה, הוא עיין במדפי העבר שהיו מלאים כותרות כמו "תורת נומרולוגיה החדשה" ואת קסמיה של הגנה והרתעה ואת "מרפיפל: מדריך מקיף על שפתם ומנהגיהם" לפני שזה היכה במצחו. היה הרבה יותר קל למצוא "תלמוד". הוא פסע בחזרה אל מעבר למעבר וסקר את מדפי הספרים לסטי ספרים תואמים, ופחות מחמש מעברים לאחר מכן הוא מתח את צווארו לעבר שלושים ושבעה ספרי עור חומים זהים.
3. ראה חגיגה י"א , כתב רבי זלר. כיצד יכול האור להיווצר לפני השמש?
הוא עמד על קצות אצבעותיו, מותח את עמוד השדרה, והוציא כרך בקצות אצבעותיו. בקצה המסדרון הוא מצא שולחן וכמה כיסאות, והוא פרש את מכתבו של הרב זלר ופתח את הגמרא לצדו. שעה אחר שעה הוא פילס את דרכו ברשימת המקורות, בתרגום מיושן של שורה אחר שורה בגמרא, בלי שום פירושים.
6. רמב"ם, סנהדרין י', עיקר מס' ט'. ראה גם דברים י"ג , א'.
הוא גילה כי הספרייה חסרה בקיצור שלחן ערוך, אבל היה בה משנה תורה, ביוגרפיה של הרב אליה לופיין, ובאופן מוזר, הגדה של פסח הספרדית. פעמיים הוא היה צריך לקום כדי לקבל תנ"ך, או פירוש הרמב"ם. הוא עלעל בניתוח "האם אוכל צמחוני והאם הבישול הלא אנושי היה בישול עכו"ם". אור היום הלך והתעמעם והוא נאלץ לפזול כדי לראות את האותיות הקטנות, אבל רק כשהלפידים על הקיר התעוררו לחיים הוא הזדקף, ממצמץ בבלבול. ראש השנה הסתיים!
8. תרגול, תרגול, תרגול. ראה את מה שצירפתי.
יהודה צחק כשסיים את המכתב של הרב וראה קלף מודפס בקפידה עם ה"אלף-בית" בכתב עברי. עכשיו, לאחר שהצליח לשנות את גפרור למחט בניסיון האחת-עשרה, הוא הניח את שרביטו על הקרקע והתחיל לנסות להעתיק את המכתבים. מצחו התקמט מרוב ריכוז, הוא כמעט החמיץ את השיחה מאחוריו. מייקל וטרי הפנו את הכיסאות אל עבר הפטפטת.
"אנחנו לא באמת טסים?" קווין אמר בעצבנות, "על מטאטא, כמו מכשפות?"
כל תלמידי השנה השנייה צחקו. "איפה אתה חושב שהסיפור הזה התחיל?" אמרה להם נערה.
"והקווידיץ' מטורף", התלהב מייקל.
"אני מתאמן על המטאטא של אבא שלי מאז שאני בן חמש, אני לא צריך שיעורי טיסה."
נושא אחר? הוא נאנח, הוא הזדקף כדי להקשיב. ונראה ששלט נתלה בחדר המשותף והכריז כי לתלמידי השנה הראשונה יהיו שיעורי טיסה בחוץ, עם בית הפלפאף, ועם מישהי בשם מאדאם הוץ', וכל מי שטס אי-פעם על מטאטא סיפר לכולם כמה גבוה ומהיר הם עפו. הוא נענע בראשו ודחף את הקלף של "האלף-בית" הצדה. הם הולכים לטוס? על מטאטא? המקום הזה רק נעשה מוזר מדי יום.
ההתרשמות שלו לא השתנה, אפילו לא למחרת כשירדו אל הדשא לשיעורים.
"אחר הצהריים טובים לכולם!"
"אחר הצהריים טובים, מאדאם הוץ'."
"אחר הצהריים טובים, אחר הצהריים טובים. ברוכים הבאים לשיעור הטיסה הראשון שלכם. ובכן, למה אתם מחכים? כולם לעמוד בצד השמאלי של המטאטא שלהם. עכשיו! קדימה!, תזדרזו. הצמידו את יד ימין שלך מעל המטאטא ותגידו 'עלה!'"
"עלה!" הוא אמר והרגיש מטופש למדי. שום דבר לא קרה. מולו, נער בלונדיני מהפלפאף, נראה מאושר על המטאטא שהיה עכשיו בידו, היחיד שהמטאטא שלו קפץ כזה רחוק. "עלה!" צעק והמטאטא התגלגל בחצי אטימות.
"תגידו את זה כמו שאתם מתכוונים לזה!" המורה דחקה בהם. "לא לכולם יש כישרון טבעי לעוף, תמשיכו, עכשיו …"
"עלה!" צרח מייקל והמטאטא השתגר למעלה מספיק כדי שיוכל לתפוס אותו.
"עלה," מלמל יהודה בקדחתנות, "עלה, עלה, עלה." המטאטא של פאדמה זינק לתוך ידה והשאיר אותו היחיד עם יד ריקה. אם לא כולם היה כישרון טבעי, למה זה הופך אותו? פניו נשרפו כשמאדאם הוץ' עצרה את צעדיה היישר לפניו. "אוי, בחייך ילד, עלה!"
המטאטא הוטח על ביד שלו בכוח רב כל כך שכף ידו הזדעזעה.
"ברגע שתחזיקו את המטאטא שלכם, אני רוצה שתעלו עליו, ותפסו אותו חזק, אתם לא רוצים להחליק מהקצה, כשאני אשרוק במשרוקית שלי, אני רוצה שכל אחד מכם יהלום בהאדמה, חזק. ושימרו על המטאטא שלכם יציב, רחפו לרגע, ואז רכנו קדימה מעט ותגעו חזרה בקרקע על בשריקה שלי –"
ברגע האחרון עלה בדעתו לתהות האם מותר לו לטוס: זה לא היה משהו שהוא צריך לדאוג לגבי מקרה של "פיקוח נפש", אולי הוא לא צריך-
ואז טרי צווח, ומייקל המריא ורגליו התרוממו מן הקרקע, והוא שכח מהכול.
הוא הקדיש תשומת לב מספקת לראש השנה, ועכשיו כולם ידעו על שבת, והוא לא יכול לתאר לעצמו איך הוא יכול לגשת שוב לפנלופה או לרוברט ולומר שיש לו עוד חג. אולי הוא יכול פשוט להישאר מחוץ לטווח הראייה, כל היום. זה היה יום כיפור, אחרי הכל הוא בהחלט לא התכוון לבוא לארוחות.
מייקל וקווין צחקו על משהו שמישהו אמר בכיתה, והוא עבר אותם בדממה מיושב בדעתו, והרגיש שזה כמעט חילול של יום כיפור לצחוק עם שותפיו "הגויים" לחדר. הוא חצה את המועדון, המהומה הרגילה של רוחות הרפאים חלפה מעבר לאוזניו.
הוא ישב בחוץ, מביט בקרני השמש האחרונות שנמוגות מעל האגם לפני שפתח את המחזור שלו.
"כל נדרי", הוא לחש, "ואסרי, ושבועי, וחרמי…"
הארמית הייתה הרבה יותר קשה כאשר לא שרים את זה באיטיות ועוקבים יחד עם כל בית הכנסת, וזה לקח לו ארבעה ניסיונות כדי להגיד את "ודאשתבענא ודאחרימנא". הוא העביר את מבטו אל הפירוש באנגלית.
שמונה עשרה היה מוזר באור העמום של חלונות הטירה, לוחש לבדו על גבעה ריקה. הוא כופף את גבו וחבט בחזהו, שוב ושוב. "אשמנו. בגדנו. גזלנו." הוא שר כמה מהסליחות שהוא הכיר וניסה להשמיע את האחרים. כאשר סגר לבסוף את המחזור מאה ושמונים ותשעה עמודים מאוחר יותר, היה חשוך מאוד. הירח זרח מעל האגם, והוא שמע קולות שכשוך וחריקות מרוחקות. הוא התרומם על רגליו והתחיל לעלות על הגבעה אל הטירה. הדלת חרקה כשחמק פנימה, אבל זו הייתה חריקה לא רצויה שהדהדה באולם הריק, ובטנו צנחה. הטירה הייתה שקטה לגמרי.
כמה מאוחר זה היה?
הוא טיפס במדרגות בשקט, פניו מופנות אל האדמה והמחזור תחוב מתחת לזרועו, כאילו הרגיש שהוא צף בבית הספר בבועה של חגיגית של יום כיפור, בעולם אחר. הוא פנה לפינה והתחיל לעלות במדרגות, אבל הוא לא שמע את השרת מאחוריו, עד שיד ברזל נחתה על כתפו. "לאיפה אתה חושב שאתה הולך?"
הוא פנה לאבן, קפוא מכדי לצרוח.
פילץ' כיוון את "השבוי" אל פניו. "מחוץ למיטה בחצות, משוטט במסדרונות, אין ספק ער למשהו… נראה מה יש למנהל להגיד על זה!"
"המנהל?" יהודה רעד.
פילץ' היה גיבן ומשוקע בכל מקום, אבל אחיזתו לא השתחררה כלל כשהצעיד את יהודה במעלה המדרגות. "בעבר הם היו תולים אותם בפרקי הידיים שלהם מהתקרה, זה היה מלמד אותך, כן! חבל שהם נותנים לעונשים הישנים למות, אין פלא שהתלמידים משתוללים…"
מבעד לאימתו הוא זיהה כמה מן הדיוקנאות: הם היו בקומה השביעית! ועכשיו ניגשו אליהם שתי דמויות בפיג'מה, פרופסור קטן מאוד, ומדריך גבוה לצדו. פליטיק והיליארד. הוא הרגיש כאילו הוא נופל.
"מר גולדשטיין!" פליטוויק נראה כועס. "איפה היית?"
"אני מתפלל… "הוא השתתק.
"מה סיפרת על החגים?" תבע פליטיק.
"מותר לי לא להיכנס את הכיתה אם אספר למדריך," הוא מילמל.
"דבר בקול?" פליטיק העביר יד אל אוזנו.
"מותר לי לא להיכנס לכיתה אם אספר למדריך," אמר באומללות. גוש ענק היה בגרונו.
"ובכן, מר גולדשטיין, לא אמרת למדריך, ואתה כבר חסר במעונות שלך ובכיתת האסטרונומיה שלך, גרמת דאגה גדולה ומיותרת למדריך ולשותפי החדר שלך. תלמידים לא יכולים להיות בעוצר, ותלמידים לא יכולים להחמיץ כיתה ללא רשות! אני חושש שתצטרך לשבת בריתוק."
"פליטיק אף פעם לא נותן ריתוק," אמר מייקל, מביט ביהודה במשהו דומה למראה יראת כבוד.
הוא לא ענה. הוא נישק את המחזור והחליק אותו על השידה שלו, והתכרבל במיטה לפני שהשרפה בגרונו הייתה יכולה להתפנות לדמעות.
תודה רבה ל uri schwalb על תרגום הפרק.
גולדשטיין 