הערה: החל מהפרק הזה, בפאנפיק המקורי, המחברת הוסיפה מילון בסיום כל פרק לביאור כל המונחים העבריים, היהודיים או כל מילה שאינה בעברית. לדעתי זה לא הכרחי פה בתרגום לעברית, אבל אם יש דרישה מכם הקוראים, תאמרו לי בתגובות ואני אתרגם גם את המילון בהמשך.
כתב ויתור מאת המחברת: דעות שמובעות כאן הינן של הדמויות ולא של המחברת. לעולם אל תשליכו גפרור דולק על הרצפה. בשביל מעמד הכשרות של ברוקולי, כמו תמיד, יש להתייעץ ברב האורתודוקסי הקרוב לביתך.
"…שְׁאַל אָבִיךָ וְיַגֵּדְךָ, זְקֵנֶיךָ וְיֹאמְרוּ לָךְ." (דברים ל"ב, ז')
הרב זלר אמר לו להכין עשר שאלות בכל שבוע. משהו בתוכו אמר לו שזו לא הולכת להיות בעיה. היו לו כבר עשר שאלות בארוחת הערב של היום השני.
בכל בוקר ההוא התעורר במוקדם, הציע את מיטתו, וסגר את הכילות סביבו כדי להתפלל. הוא ירד לחדר המועדון בשביל שמונה עשרה, אוחז סידור הארטסקרול שלו בידיו המיוזעות, רק כדי למצוא רייבנקלואים בוגרים יותר קוראים ליד השולחנות והוא לא עמד לעמוד בחלון ולהתנדנד אחורה וקדימה בפניהם. הוא מיהר למעונות עם שאלה נוספת.
4. האם אני יכול להתפלל שמונה עשרה בישיבה על המיטה שלי?
בכל בוקר הוא ישב בשולחן ארוחת הבוקר והזיז ביצים בדרגות בישול שונות סביב צלחתו, עוצר רק כדי לשתות מיץ תפוזים סחוטרי שהיה הדבר היחיד שידע שכשר בוודאות. היו הרבה קערות של ענבים, גם, שאפשרו לו לעזוב את ארוחת הבוקר בטן מלאה.
רוברט היליארד חילק מערכות שעות בארוחת הבוקר. הוא הביט בה, כבר מלא חיבה לגמרא ולקיצור שולחן ערוך שנכנסו לתוך ארונית הלילה שבמעונות. במערכת השעות שלו היו לחשים ושיעור כפול של שיקויים ומשהו שנקרא "תורת הצמחים", יחד עם הכיתוב שכותרתו "המכ"ה", שהוא קיווה שהיה ראשי תיבות של משהו. כמו כן, נראה היה שיש שיעור בימי שלישי בחצות הלילה. כמה מוזר.
במסדרון, מייקל פתאום עצר ואחז בזרועו. "ראית אותו?" הוא לחש, "ראית את הצלקת שלו?"
"על מה אתה מדבר?" הסתובב יהודה. כל מה שראה היה שני תלמידי שנה־ראשונה נכנסים לכיתה כלשהי.
"זה היה הארי פוטר!"
"מי?"
"הארי פוטר, אתה יודע – אוי, שכחתי, אתה לא. לא משנה, אני אספר לך אחר כך."
שיעור לחשים הועבר על ידי אדם זקן שהיה מאוד זערורי וצווחני. הוא היה פרופסור פליטיק ורוברט היליארד אמר שהוא היה ראש הבית שלהם. מייקל הציץ ביהודה כשזה האחרון שלף מחברת ועט. עיניו של מייקל הצטמצמו; הוא נראה כאילו הוא מתלבט אם לומר משהו או לא. אבל אז פרופסור פךיטיק קרא, "אנתוני גולדשטיין!" ויהודה פלט "כאן" שנייה מאוחר מדי, ומייקל הפנה את מבטו ולא אמר דבר.
קסם היה מסובך, היו דברים שהיית צריך לומר ודברים שהיית צריך להתכוון – כמעט כמו ברכות! – והיית צריך להזיז את השרביט שלך בדרך מסוימת. הם שירטטו טבלאות והתאמנו בתנועות השרביט השונות, נזהרים שלא לומר כלום כמו שעשו למקרה שהם בטעות יגרמו למשהו להתרחש. יהודה תהה היכן, תחת כל האיסורים של תמים תהיה ולומר את העתיד ולתמרן את הטבע, כלול משהו כמו וינגארדיום לביוסה.
5. האם מותר לי להרחיף דברים?
פרופסור מקגונגל לימדה מקתוע שנקרא שינוי צורה. היא הצחילה את השיעור בהפיכת השולחן שלה לחזיר, אם כי הם היו צריכים ללמוד דברים רבים לפני שהם יגיעו לרמה הזאת. היא נראתה מוטרדת מכך שיהודה רשם הערות במחברת. הוא לא הבין למה. כולם בחדר רשמו הערות כלשהן, מה הוא עשה שהיה לא בסדר?
ואז יחד עם בית סלית'רין, הם יצאו החוצה לחממה עם אלף עשבים ופטריות קסומים, שם אישה סבתאית הציגה את עצמה כפרופסור ספראוט. לא היה צורך לרשום דברים, היא הבטיחה להם, הם יוכלו לדון על מה שלמדו בסוף השיעור ואז הם יוכלו לרשום. הוקל ליהודה, כי רוב הסלית'רינים ואפילו מייקל הסתכלו עליו באופן מוזר כשכתב, ואולי הם לא סיכמו את השיעור כלל. התברר שישנם צמחים רבים באדמת הוגוורטס שהוא מעולם לא שמע עליהם, שככל הנראה לא היו אפילו צריכים להתקיים, כמו צמח מנטה שעליו יכלו לעצור דימום וערבה שתקפה את מי שהתקרב אליה יותר מדי.
בסך הכל, הוא החליט כשהם עזבו את החממה, זה לא היה כל כך רע. מלבד היותם מוזרים, השיעורים לא היו קשים במיוחד; היו מונחים לשנן, אבל הוא תמיד היה טוב בזיכרון. ואם היה פרי, הארוחות היו בסדר. אבל אין ספק שהרב זלר יענה לו ויודיע שהוא יכול לאכול את האוכל, נכון?
כמו שזה נראה, הוא היה כל כך רעב, שהדבר הראשון שראה בהליכה לאולם הגדול היה קערות התפוחים על כל שולחן. ארוחת צהריים.
מייקל העמיס על צלחתו תפוחי אדמה אפויים, גבינה וברוקולי. יהודה תהה אם הוא יכול לאכול ברוקולי, אבל הוא יכולה היה להריח ממרחק של מיילים שזה מבושל, כנראה בסיר טרף, אז הוא תפס תפוח וישב ליד צלחתו של מייקל. מישהו ישב, וכיחכח בגרונו.
"היי, מייקל," הוא אמר, אבל הילד שהתיישב לידו לא היה מייקל.
"יהודה גולדשטיין, נכון? אני טרי בוט," הילד הושיט ידו ללחיצה.
"אני יודע," אמר יהודה בנוקשות. הוא זזז משם בצורה בלתי מורגשת ככל שהיה יכול מבלי לפגוע. פרופסור מקגונגל אמרה שהוא הולך למיסה, ומיסה הייתה סוג של תפילה־להבדיל־של־כנסיה־נוצרית, לא? פירוש הדבר שטרי היה נוצרי.
טרי שמט את ידו במבוכה. "איך אתה משתלב? אני יודע שאתה תמיד עם המייקל קורנר הזה – הוא לא היה בפגישת ההתאמות הזאת אחרי סעודת הפתיחה. האם גם הוא דתי, כמוך וכמוני?"
המחשבה הזאת מעולם לא עלתה בראשו. איפה מייקל היה, בכל מקרה?
"אני לא יודע, לא שאלתי אותו."
"כדאי שתשאל, לא? אנשי אמונה כמונו צריכים להידבק יחד. יש לנו הרבה במשותף; אני מתכוון, שנינו מאמינים בברית הישנה, בכל מקרה – יהודים מאמינים בזה, אתה לא?"
"ממ־הממ," אמר יהודה וניסה להיראות בקיא. הוא מעולם לא שמע על שום ברית, ישנה או חדשה, אבל הרגיש שעכשיו זה לא זמן טוב להודות בזה. הוא רשם לעצמו תזכורת לשאלה נוספת לרב: 6. מה זה הברית הישנה? למה הבחור הזה חושב שהם החברים הטובים ביותר, ולאן בעולם הזה מייקל נעלם?
"–צריכים להיות חברים, אתה לא חושב?"
"כן, כמובן," הוא אמר באוטומטיות, מבחין במייקל לבסוף, מפלס את דרכו חזרה בין השולחנות. "אתה במקום של מייקל, אם לא אכפת לך."
"יש לנו שיקויים אחר כך," אמר מייקל. הוא התעלם מטרי, צנח על הספסל והביט במערכת השעות שלו. הוא משך בשרוול של הנערה המתולתלת לצדו. "סליחה, איפה אני אמצא את הכיתת השיקויים?"
"שיקויים?" שמע אותו ילד מההמשך, "לתלמידי השנה הראשונה יש שיקויים אחר כך, מרכוס! אולי נזהיר אותם לקראת מה הם נכנסים."
"פרופסור סניייייפ!" נהם מרכוס, "היזהרו מנותן הריתוקים, לוקח הנקודות, אויב גריפינדור, אימת הצינוק!"
"הצינוק?" יהודה פער פיו.
"מרכוס!" צחקקה המתולתלת, "זה רק מרתף אני לא יודעת למה קוראים לזה צינוק."
יהודה לקח עוד ביס מהתפוח שלו. הוא הסתכל על התפוד האפוי של מייקל, והבטן שלו רטנה.
הצינוק אולי היה רק מרתף, אבל הוא היה מפחיד ממש כמו צינוק, עם התקרה הנמוכה והקור. האור היחיד בקע מהלפידים בקירות. יהודה הוציא את ספר הלימוד, המחברת והעט והניח אותם על השולחן ליד הקדירה. שוב, מייקל קימט את מצחו, מביט ביהודה כאילו עשה משהו מאוד לא הולם. אבל הפעם, טרי וקווין ואפילו כמה מההפלפאפים בהו בו.
"מה?"
"שקט."
פרופסור סנייפ הגיע. הכיתה נעשתה כמרקחה שקטה ומלאת פחד כשכולם מיהרו למקומותיהם.
"אתם כאן כדי לשלוט באמנות העדינה של רקיחת שיקויים." קולו של הפרופסור היה נמוך ומסוכן, כמעט ולא עולה על לחישה. "כיוון שאין כאן שימוש בשרביטים, רבים מכם יתקשו לראות קסם באמנות זו. אך זוהי מעל לכל אומנות או אף מדע מדויק ועדין, ללא הנטיות המשונות לפיצוצים פראיים. עם זאת, קרוב לוודאי שלא תראו את היופי שבקדירה מבעבעת בדממה באדים נוצצים, עוצמה כבירה של נוזלים הזורמים דרך כלי דם אנושיים, מכשפים את המוח ומאלחשים. אני יכול ללמד אתכם לשמור את התהילה בבקבוק או אף לפקוק את המוות, אם אתם לא אותם רפי שכל שאני זוכה ללמד בכל שנה. אבוט, חנה."
"כאן," פלטה ילדה הפלפאפית וכמעט נפלה מכיסאה.
יהודה צפה בפרופסור סנייפ, בטנו מתכווצת. סנייפ לא היה גבר גבוה במיוחד או מפחיד למראה, אבל הוא לבש כולו שחור, וקולו היה מהוסס, קטלני כמו לילה בצינוק מפחיד וחסר חלונות. שערו היה ארוך, עיניו שחורות, והוא לא גילה עניין במעשי כיתתו. "בוט, טרי—קורנר, מייקל—קונפורט, סטיבן—" הוא כמעט ולא עצר אלא בשביל ה'כאן'ים הרועדין של תלמידיו— "אנטוויסל, קווין—פינץ'־פלצ'לי, ג'סטין—"
"כאן—"
"גולדשטיין." הפרופסור הרים את עיניו מהרשימה, קולו רך כמשי. "יהודה."
יהודה הזדקף במושבו. "כ־כאן."
סנייפ בחן אותו בעיניים עצומות למחצה, או, ליתר דיוק, בחן את חציו העליון של קו השיער שלו, שם הייתה מונחת כיפה ירוקה רקומה מקטיפה. יהודה נלחם בדחף לסדר אותה תחת להט המבט הנוקב של הפרופסור. הוא הסב את מבטו, כתפיו רועדות, אבל סנייפ המשיך חלק. "הופקינס, וויין—ג'ונס, מייגן—לי, סו—" הנשימה חזרה לריאותיו של יהודה כשסנייפ המשיך להקריא את השמות. "—טרפין, ליסה. נתחיל במשהו פשוט מספיק עבורכם. פתחו את הספרים שלכם בעמוד שתים עשרה."
הם למדו להכין שיקוי שמרפא שחין. הפרופסור חילק ערימת ניבים של נחשים ומכתש אמיתי וממשי לכל שולחן. יהודה ומייקל טחנו בעזרתו את הניבים לאבקה בעוד פרופסור סנייפ נבח על סמית' כדי לאפשר למקמילן לטחון את ניבי הנחש שלו. רוב השיעור הוקדש להרצאה של סנייפ על נוגדי רעלים ועל משהו שנקרא "שיקוי המוות החי" בזמן שחיכו שהשיקוי יתבשל. יהודה כתב במהירות ובקדחתנות יותר משהיה כותב אי פעם בתורה תמימה, אבל מזווית עינו הוא ראה שכל השאר נראו נרגזים. אחר כך הם הוסיפו חופן שבלולים מצומקים לקדרות וגרמו לכמה ילדות לצרוח וליהודה להאמין שהוא לעולם לא יהיה מסוגל לאכול משהו בהוגוורטסהוא רשם הערה בשולי מחברתו כדי לזכור לשאול את הרב.
7. האם אני יכול לאכול בזואר?
גלימתו של סנייפ הברישה את קצה שולחנו של יהודה. הוא נשא את מבטו, לבו בגרונו, אבל הפרופסור רק הביט בהם בעיניים מצומצמות ואמר, "תוריד את הקדירה מהאש לפני שאתה מוסיך את הנוצות, קורנר. בוט, אתה צריך לבחוש בכיוון השעון."
הוא שמע אנקה מאחוריו. נער הפלפאפי הביט באדים הוורודים שהבהיקו פתאום מעל פני הקדירה שלו, והוא קם על רגליו והפיל אותה. חנה אבוט צעקה כשהשיקוי השפריץ על גלימתה, ופינץ'־פלטצ'לי ממש עמד על כיסאו כדי להימנע מהשלולית המתפשטת. פיו של סנייפ הצטמצם לקו דק כשהוא הסתחרר אל העבריין.
"לו היית קורא את ההוראות, היית יודע שהאדים הם הסימן הסופי שהשיקוי נעשה כיאות. כן, הופקינס, שמעת אותי—כיאות. נקודה מהפלפאף על ההפכפכנות שלך. אוואנאסקו." השלולית נעלמה. ידו של יהודה טסה אל פיו. עיניו של סנייפ הצטמצמו לעברו. "משוחררים," אמר בעצלתיים, "גולדשטיין, תישאר."
יהודה הרים את מבטו בבהלה. מה הוא עולל כדי להיתקל בגבר המוזר והזועף הזה, ועוד ביום הראשון? אנשים הביטו בו במבט אוהד כשחלפו לידו. מרקוס צדק, פרופסור סנייפ לא היה מישהו שהיית רוצה להיות בצד הרע שלו. סנייפ ארז את הקדירה שלו, והניח על המדפים צנצנות של נוזלים צבעוניים. יהודה חשב שהוא רואה שם ראש אדם מצומק. הוא התקדם בזהירות, אבל פרופסור סנייפ לא הביט בו. הדלת נסגרה מאחורי מייקל.
סנייפ שלף את שרביטו.
יהודה נסוג לאחור כל כך מהר שהוא מעד על עקביו.
"שמע, גולדשטיין," הפרופסור דיבר בקול מאוד שקט, "אתה בן־מוגלגים. בור באופן פאתטי על מנהגי הקוסמים. זה לא מקובל בעולמנו."
יהודה עקב אחר זרועו המושטת של סנייפ, ובסופה השרביט המחודד. המחברת והעט שלו עלו מהשולחן וריחפו לעברו.
"אֲדוֹנִי?" עכשיו הוא היה מבולבל לחלוטין, "עם מה אני כותב, אם כך? כלומר—עם מה קוסמים כותבים?"
"אתה לגמרי לא מודע, גולדשטיין?" תבע הפרופסור, "קח נוצה, קח קצת קלף, קנה את זה מחבריך לכיתה אם אתה חייב."
"אה—תודה לך, אדוני?"
נראה שסנייפ לא שמע זאת. "ועכשיו עוף לי מהעיניים."
יהודה עף לו מהעיניים.
הוא כמעט איחר לשיעור הבא, לא שזה היה חשוב, כי המורה היה כנראה רוח רפאים, מחליק היישר דרך הקיר, מדלג על בדיקת נוכחות, ומתחיל לדבר על החשיבות של לימוד דמויות נכבדות בהיסטוריה של מכשפים בקול שטוח, משעמם וחסר ניגון. אם לא היה בן אחת-עשרה, וביום השני בבית ספר חדש לגמרי, היה יהודה שוכב על שולחנו ונרדם.
"יש לך קלף ספייר?" הוא לחש למייקל.
מייקל קרע את הקלף שלו לשניים, והעביר לו בשקט גיליון אחד, נוצה, ואחר כך החליק את קסת הדיו ביניהם. יהודה טבל את הנוצה וניער בזהירות את הדיו העודף, ואז כתב יהודה גולדשטיין בפינה השמאלית העליונה של הקלף. הנוצה נעה בצורה חלקה, מתיזה דיו מבריק לתוך קלף קְרֶמִי, והוא התבונן בזה בלסת פעורה. זה היה יפהפה.
מייקל מירפק אותו.
אה, נכון. שיעור.
הוא יאלץ לכתוב ככה—יותר מאשר לכתוב, זו כמעט אומנות—בכל יום מלבד שבת, למשך שבע שנים. הוא חייך חיוך קטנטן למחשבה. אבל לפני שהחזיר את תשומת לבו למישהו בשם "אמריק הרשע", הוא כתב באותיות קטנות על הקלף, וניסה לראות עד כמה קטנות האותיות יכולות להיות לפני שהתערבלו זו בזו ועשו בלגן בלתי קריא: 8. איך אפשר להפוך לסופר סת"ם?
בארוחת הערב, נחתה יד על כתפו. זה היה רוברט היליארד. "אני יכול לדבר איתך לרגע?" הוא לא חיכה לתשובה, והרחיק את יהודה מן השולחן.
הוא הסתבך בצרות שוב? המחברת לא היתה אשמתו, איש לא הזהיר אותו שאי אפשר להשתמש בעט כאן. הוא הציץ מעבר לכתפו של רוברט. הבשר שהפעם הוא זיהה היה צלעות חזיר שהופיעו על צלחות ברחבי האולם, ובניגוד לרצונו הוא חשב שזה מריח טוב.
"לא יכולתי שלא להבחין בכך … "המדריך עקב אחרי מבטו של יהודה, ונראה לא נוח. "זה, ובכן, לא אכלת. האם—הכל כשורה?"
הוא נשך את שפתו, מנסה למצוא את המילים.
"טוב, אני שומר כשרות," הוא אמר, "ופרופסור מקגונגל אמרה שהם יכולים לטפל בזה אבל הייתי צריך לכתוב לרב שלי לשאול בדיוק איך ואין לי תשובה עדיין ואני אפילו לא יודע איפה המטבח אז זה לא שאני יכול לבדוק אם הם עושים את זה נכון או להיכנס לשם ולבקש פרי…" הוא דיבר במהירות ובשקט וכבש את עינייו ברצפה.
המדריך נשמע מזועזע. "אז לא אכלת מאז יום ראשון?"
"לא, לא! היו לי כריכים… וגם כמה דברים שהבאתי מהבית, ולפעמים הם שמו פירות בארוחות." הוא הגניב מבט אל פניו של רוברט. עדיין מזועזע.
לפני שידע מה פגע בו, הוליך אותו רוברט מן האולם הגדול, עיניהם התוהות של מייקל וטרי עוקבות אחר דרכם, אל המסדרון, סביב גרם המדרגות הגדול, במורד מדרגות אבן קטנות, אל מסדרון רחב ומואר שמלא בציורים של אוכל. הציור הגדול ביותר, זה של קערית פירות ענקית, תפס את כל הקיר בקצה המסדרון. רוברט משך את יהודה עד שעמדו ממש לפניו.
"אלה המטבחים, גולדשטיין. הם לא אוהבים שתלמידים נמצאים כאן למטה – זה לא טוב לעובדים," אצבעותיו של רוברט גרדו לאורך הציור, והאגס הירוק המצויר הפך לידית של דלת.
"העובדים?" יהודה הדהד בחטף כשהציור נפתח.
מחשבתו הראשונה הייתה עבודת ילדים; החדר היה ענקי וקולני כמו מפעל, עם תקרת אבן גבוהה ועם רעשים מתכתיים בכל מקום. דמויות קטנות התרוצצו מכיריים לשולחנות, מטגנים ובוחשים, ועל כל סיר על להבה היו עוד חמישה כאלה תלויים מקרסים, מעבירים הכל לשולחנות. אח ענקית של לבנים התנשאה מעל לכל, והאירה את השפים שהגיעו ליהודה עד המתניים באור צהבהב משונה.
"אדונילי היליארד!"
יהודה צעק. רוברט מירפק אותו בצלעותיו. השפים היו היצורים המכוערים ביותר שראה מימיו; קירחים, עם אזניים ענקיות דמויות גנפיים ועיניים בגודל של כדורי טניס, וגפיים שהיו ארוכות מדי, ונראה שהם לבשו מצעים של הוגוורטס.
"מה רֶמי יכול לעשות בשביל אדונילי היליארד?" שאל אחד מהם.
"זה אנתוני גולדשטיין – מקגונגל סיפרה לכם עליו, נכון?"
"אדונילי גולדשטיין, האוכל המיוחד," המלמול זרם בחבוה הקטנה שעמדה סביבם. ראשים התנודדו מעלה ומטה ועיני כדורי טניס גדולות בחנו את יהודה.
"כן," אמר רוברט, "אז… דבר לגמדוני־הבית. מה אתה צריך, אנתוני?"
(מה הוא היה צריך? בשר נפרד משלו ותנור חלבי וסירים ומחבתות, חדשים לגמרי ולא משומשים, אבל אז הם יצטרכו להיות טבולים וחלב ישראל ודרך להדליק את האש בכל בוקר כדי שטכנית האוכל יהיה בישול ישראל ומזון שבושל ביום שישי אחר הצהריים שיישמר עד שבת בבוקר, ולמה לא גם איזו פרה שחוטה כשרה אם כבר הוא מבקש.)
אבל לא נראה שהיו שם תנורים – רק אח.
רק אח? חיוב רחב חלף על פניו. "האם יש לכם מחבתות שאתם משתמשים בהם רק לתפוחי אדמה או רק לברוקולי?" הוא שאל.
גמדוני הבית נראו מזועזעים. "גמדוני הבית של הוגוורטס לעולם־עולם לא שמוש ישתמשו במחבת תפוחי אדמה למשהו שהוא לא תפוחי אדמה!" צווח מישהו מהם, "גמדוני הבית של הוגוורטס לעולם עולם לא שמוש ישתמשו בסיר ברוקולי בשביל משהו שהוא לא ברוקולי!"
לבו של יהודה זינק. הוא עמד על קצות האצבעות ולחש לאוזנו של רוברט, "הם מתלוצצים?"
"הם לא יכולים לשקר לך," לחש המדריך בחזרה, "הם שייכים להוגוורטס, אסור להם. זה קסם גמדוני בית."
"אולי אדונילי גולדשטיין היה רוצה תפוחי אדמה אפויימים וברוקולי?" הם שאלו והעמיסו צלחת עם תפוחי אדמה מהבילים וברוקולי, ישר מהאש, והושיטו לו. "כל דבר אחר שמר גולדשטיין דורש, אדונילי?"
יהודה חשב מהר על לוח השנה שבשידת הלילה שלו, עם שתי משבצות שסומנו באיקס. היה זה כבר יום שלישי. "יש לכם שני נרות? ועוד נר עם שתי פתילות?" הוא שאל.
כשחזר למעונות, בטנו מלאה בפעם הראשונה זה זמן שהרגיש לו כמו עידנים, הוא התפלל מנחה בביטחון שהשרו עליו כילות המיטה ואז הסב את תשומת ליבו לגמרא. צליל הדפדוף מילא את החדר, מהמיטה שלו ומזו של מייקל. מאחורי הכילות, אף אחד לא יהיה יכול לדעת שהוא דיפדף מימין לשמאל, מחפש בדף נו"ן ה"א עשר או אולי שתים עשרה דרכים שונות בהן כבשה יכולה להסתבך בצרות, פסק הדין בכל מקרה, וההסבר, כדי שיוכל למלא את כולן על הגיליון של אביו. היו כל כך הרבה מקרים שהוא צייר תרשים רק כדי לעקוב אחר הדעות של תנא קמא ורבי שמעון על פירות בשלים מזיקים, למרות שהגיליונות של אביו לא אמרו שהוא חייב לעשות את זה. עם חיוך, הוא הוציא את הפנקס וסיים את המכתב בחגיגיות:
10. למה המשנה אומרת שהחיה פרצה בלילה? קודם לכן, אומרת המשנה שכל עוד היא הייתה נעולה כראוי הוא פטור, מה שישתמע גם ביום.
תודה רבה.
בכבוד רב, יהודה גולדשטיין.
הוא קיפל את המכתב בזהירות וחתם אותו, ואז קם, משפשף את גבו הנוקשה.
"מייקל? איפה אפשר לשלוח את זה?"
"בינשופיה," נהם מייקל.
"מה?"
"בינשופיה. המגדל המערבי. תן את זה לינשוף שלך."
"הינשוף שלי?" שאל יהודה בבלבול.
מייקל הסתכל עליו לבסוף. "אין לך אחד כזה?" הוא שאל.
"למה שיהיה לי ינשוף?"
מייקל הזדקף במושבו. "שכחתי, אתה לא יודע. אנחנו משתמשים בינשופים כדי לשלוח דואר. זה מהיר, והם לא נותנים את זה לאף אחד חוץ ממי שביקשת מהם. מאוד שימושי, ינשופים – אתה צריך שיהיה לך אחד. אתה יכול להשתמש בינשוף של בית הספר, אגב. הם פשוט לא אמינים במיוחד, כי הם לא מכירים אותך."
"אה." נראה שהוא אומר את זה בתדירות הולכת וגוברת. "מגדל מערבי, אמרת?" הוא שאל.
הוא הצטנף וצעד לעבר מגדל רם וקר, שם היו חלונות נטולי זגוגיות שפונים לשמיים, וינשופים באלפי גוונים של חום, אפור ולבן שעוטים על קופסאות הקינון שלהם ומצפצפים. הרצפה הייתה מכוסה בחציר. ינשופי בית הספר השתלטו על קוביות של שורות־קש מתחת לסמל הוגוורטס ענקי, וכל אחד מהם ענד אצעדה סביב קרסולו. לפחות יהודה הניח שזה קרסול. כנראה היה ספר היכנשהו בבית הספר שיכול להסביר לו איך נקרא קרסול של ציפור. הוא ניגש לרופסה אחת ובה ינשוף חום וגדול מטולא באפור ושחור.
"אמ, האם אתה יכול לתת את זה לרב זלר? שאל יהודה בלחץ. הינשוף הביט בו ביהירות. "כלומר, ללונדון, גולדרס גרין, רחוב הולסוואל 33?"
הינשוף השמיע את הקול שינשופים משמיעים ותפס את המכתב בטפרים חדים לפני שזינק מהמדף עליו ישב.
"היזהר," אמר יהודה והרגיש קצת מטופש, "זה די חשוב, אני צריך לקבל תשובה."
השבוע חלף בטשטוש ללא תשובה מהרב, ואז היה זה יום שישי אחר הצהריים. כמה דקות לפני שבע, הוא ניסה להסביר מה זה שבת לשותפיו לחדר: הוא ידליק נרות, ואז הוא יבלה את עשרים וחמש השעות הבאות ברוגע ובלא עשיית כל מלאכה. קווין חשב שזה היה מבריק בטירוף, מייקל פינה מקום על שידת הלילה לפמוטים, סטיבן היה שקוע בספר והחמיץ לחלוטין את ההכרזה, וטרי אמר שהוא מוקסם מהטקסים האלה של הברית הישנה, אפילו שהברית החדשה ביטלה את כולם בשביל נוצרים, ובפעם האלף יהודה תהה מה הכוונה בברית ישנה או חדשה.
הסידור הורה לו קודם כל להתפלל מנחה, ואז להדליק את הנרות, ואז לכסות את עיניו, ואז לומר את הברכה, ואז להסיר את הידיים מעיניו כדי להסתכל על הנרות. הוא תהה איך אימו זכרה את כל זה בכל שבוע. והההוראות לא הורו לנפנף בידיים במעגלים לפני כיסוי את העיניים אולי בנים לא אמורים לבצע את החלק הזה?
הוא הצית את הגפרור באצבעות רועדות והדליק את הנרות. האם מותר לו לנשוף על הגפרור? רק כדי ללכת על בטוח, הוא שמט אותו ורמס אותו שוב ושוב עם הנעל שלו לפני שכיסה את עיניו במהירות, והרגיש מעט מטופש. הוא כחכח בגרונו.
"ברוך אתה השם אלוקינו, מלך העולם, אשר קידשנו במצוותיו וציוונו להדליק נר של שאבעס".
"אמן," ענה טריי מיד, וביטא את זה "איי־מן" במרום "אה־מיין".
מייקל שילב רגליים על הרצפה, כותב את החיבור של פליטיק על תנועות שרביט, ויהודה יכול היה לשמוע את גלי בפטפוטים הרועשים מחדר המועדון למטה. בבית, הוא היה הולך לבית־הכנסת עם טאטע ושלום. הוא היה עומד לצד שלום, מקפץ על עקביו לצלילי קבלת שבת, בזמן ששלום היה מביט בו במורת רוח ומצביע על מספר העמוד בסידור. הוא פתח את הסידור ולחש את "לכו נרננה" ואת "לכה דודי" לעצמו, המילים מורגשות היטב בגרונו, אבל אין שום מצב שבעולם שהוא יעמוד ויקפץ כמו שהוא היה עושה בבית.
ארוחת הערב הסתיימה לפני שעות. היה זה ערב השבת הכי פחות שבתי שיהודה יכול היה לדמיין. הוא שכב באומללות על מיטתו, צופה בנרות עד שנרדם. ואז הדבר הבא שידע היה שהוא התעורר בחולצת השבת שלו בצוואר תפוס ואור היום זרם ישירות לחדר. מייקל איננו, והייתה הקשה רציפה על החלון. יהודה התיישב מרוגז. הנרות הותכו זה מכבר לגושי שעווה על כל הפמוטים, והסידור שלו היה מונח ברישול לצידם.
טוק־טוק. טוק־טוק.
טרי חצה את החדר בפיג'מה שלו ופתח את שמשת החלון.
"יהודה? אני חושב שזה עבורך."
הינשוף החום הזדחל מבעד לחלון, כנפיו מרפרפות וחובטות בפניו של יהודה. הוא צעק והושיט יד, דוחף את הינשוף שיעמוד על הארון. הינשוף הביט בו באומללות וניקר לעצמו את נוצותיו כשהושיט ליהודה את המכתב. יהודה עצר את נשימתו. עכשיו הוא היה ער לחלוטין.
"אני לא יכול לפתוח דואר בשבת," הוא מלמל ופזל לעבר טרי.
טרי ניתק את המכתב והשליך אותו על יהודה. הוא ליטף את נוצות הינשוף ביד השנייה. הינשוף צפצף בתודה ועף חזרה מהחלון.
יהודה בהה במכתב, ושכב בתמימות על מצעיו הכחולים, כשטילטל את רגליו לצידי המיטה. הוא היה מחליף את בגדיו, הוא היה קורא בפרשה, אולי זה לא יהיה כל כך רע. אבל הוא יצטרך לזכור את זה לאחר ההבדלה – לשאלות של השבוע הבא, בשביל להתחיל את הכל שוב. הוא התחיל את המכתב במוחו.
הרב זלר היקר.
1. האם אני יכול לקחת דואר מינשוף בשבת?
לבקשת הקוראים, מילון המונחים של המחברת (כל הערכים במילון הופיעו בעברית באותיות לטיניות, שתבינו עם כמה עברית היו הקוראים דוברי האנגלית צריכים להתמודד):
להתפלל. להתפלל. (כן, אני יודע שזו אותה מילה, באנגלית אלה שתי מילים שונות. תסמכו עליי).
שמונה עשרה. תשע עשרה הברכות העיקריות בתפילה יהודית יומית (יש לומר זאת ללא הפרעה, בעמידה, ובפנייה, אם ידוע, לכיוון ירושלים).
סידור. ספר תפילה.
כשר. עומד בחוקי המזון היהודיים.
גמרא. תלמוד.
קיצור שולחן ערוך. תמצית הטקסט הדתי של ההלכה היהודית. לא היו אז פניני הלכה.
ברכות. ברכות. (ראו הערה בערך להתפלל.)
טרף. לא כשר.
השם. באופן מילולי, ידוע של שם. הכוונה לאלוהים.
להבדיל. להבדיל בין שני נושאים שאינם שווים דתית.
סופר. סוֹפֵר. (תשמישי קדושה וטקסטים יהודיים רבים חייבים להיכתב בכתב יד בדיו על קלף לפי דרישות ספציפיות, ואפשר להפוך את זה לקריירה.)
טובל. טובל במקור מים טבעיים.
חלב ישראל. מוצרי חלב שמסופקים על ידי יהודי.
בישול ישראל. אוכל שבושל על ידי יהודי.
שחיטה. שחיטה לפי החוק היהודי.
מנחה. תפילות צהריים.
דף נו"ן ה"א. עמוד 55, במספור העמודים התלמודי.
תנא קמא. מתייחס לדעה הראשונה במשנה כששם הדובר לא מוזכר במפורש.
טוב, די הבנתם את הסגנון. הכותבת ממשיכה להסביר גם את "קבלת שבת", "ברוך אתה השם אלוקינו מל העולם אשר קידשנו במצוותיו וציוונו להדליק נר של שבת", "בית כנסת", "שבתי" ו"פרשה", אבל אני לא רואה צורך לתרגם גם את המונחים האלה…
תודה רבה ל כינוי בעברית על תרגום הפרק.
גולדשטיין 