כתב ויתור מאת המחברת: דעות שמובעות כאן הינן של הדמויות ולא של המחברת. בשביל כשרות של פירות יער כלשהם, כמו תמיד, יש להתייעץ ברב האורתודוקסי הקרוב לביתך.
"וַיֹּאמֶר לְאַבְרָם, יָדֹעַ תֵּדַע כִּי-גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם…" (בראשית, ט"ו, י"ג)
הפרידות באותו הבוקר לקחו זמן כה רב שיהודה תהה אם הן תסתיימנה בכלל, אבל הם הגיעו לקינגס' קרוס עם זמן רב להעביר, והעלו את המטען שלו על עגלה.
אביו שלף את הכרטיס ובחן אותו. "אין רציף תשע ושלושה רבעים, אבל זה צריך להיות איפשהו בין תשע לעשר–אני בטוח שאפילו קסם לא יכול להתגבר על מתמטיקה–אז בוא נלך לשם ונראה אם נוכל לפתור את זה."
הם דחפו את העגלה שלו בדממה לרציף כפול הומה, רציף תשע הריק משמאלם, ורכבת עומדת ברציף עשר. ביניהם היה עמוד לבנים גדול, ולא שום דבר אחר. תשע ושלושה רבעים לא נראה לעין.
"אתה רואה משהו?" שאל אביו, "אולי זה כמו הפונדק ההוא בצ'רינג קרוס, שרק אתה יכול לראות את זה."
יהודה בחן את ההמון בזהירות. רובם היו אנשי עסקים לבושי חליפות שצעדו ואחזו בתיקיהם המחוייטים, כמה תיירים בבגדים יומיומיים הסתובבו ביניהם. בהמשך, הוא חשב שהוא ראה עוד מזוודות על גלגלים ועוד ילדים. הוא משך את ידו של אביו ומשך אותו להמשך הרציף, נותן למזוודה להיטלטל מצד לצד. כן, בהחלט היו שם עוד ילדים־והיה זה ינשוף בכלוב ציפורים? הוא צפה, מצחו מקומט.
"יש לי את \ה," אמר יהודה, "הם כולם פשוט הולכים ישר לתוך הקיר. זה כל מה שאתה צריך לעשות."
"מה?" פקפק אביו, אבל כשהם צפו, הם ראו אישה מבוגרת שחבשה כובע עם ציפור מפוחלצת עליו כורכת את זרועותיה סביב ילד קטן עם פנים עגולות ועם ראש חשוף עם מזוודה על גלגלים, פוסעת לתוך העמוד ונעלמת. "לא משנה, אני משוכנע."
הוא נשען כנגד העגלה, קטן לעומת אביו, והלך, מהר יותר ויותר, והלבנים התנשאו לפניו ולפתע שדה הראייה שלו היטשטש והוא עמד לצד אביו והמזוודה לפני קטר אדום וגדול שגיהק אדים., עליו נכתב הוגוורטס אקספרס.
פיו של אביו היה בצורת o קטנה. רציפים תשע ועשר לא נראו באופק. "ובכן," הוא אמר לבסוף, "בוא נמצא לך מקום לשבת בו."
הם ניסו להכניס את המזוודה לקרון הראשון, אבל ילד ג'ינג'י מנופח למראה חסם את דרכם. "פרסי וויזלי, מדריך הוגוורטס. נחמד להכיר אתכם–"
יהודה נתן לשאלה להישאר תלויה בחלל האוויר. הוא לא הצליח להחליט איך קוראים לו היום.
לזכותו, פרסי התעשת במהרה. "שני הקרונות האלה שמורים למדריכים, אבל אתם יכולים לעלות על הבא, יש שם עוד שנה־ראשונה." שני נערים הרימו את מזוודתו לתוך הרכבת וניווטו אותה לפינה. יהודה עקב אחריהם בביישנות. מזוודה אחרת עמדה שם, אבל הקרון היה ריק. הוא התכופף בחזרה החוצה. אביו הודה לילדים. הוא עמד בשקט לצד אביו, צופה בילדים והוריהם דוחפים מזוודות, מנופפים לשלום. אף אחד מהם לא חבש כיפה, ראשיהם החשופים נראו כמעט עירומים, ואף אחד מהם מחבד פרסי לא לבש חולצת כפתורים לבנה.
"כדאי שתלך," אמר אביו בשקט, "הרכבת תעזוב בעוד שלוש דקות."
בהכרה פתאומית במציאות–הוא היה צריך לעלות על הרכבת ופשוט לעזוב–גרונו נחנק. "ט-ט-טא, אני לא רוצה ל…"
אביו שלח פתאום ידיים רועדות מעל ראשו, כמו שעשה בלילות שבת, וכמו שעשה לפני יום כיפור. "יְשִׂימְךָ אֱלֹהִים כְּאֶפְרַיִם וְכִמְנַשֶּׁה," הוא מלמל, "יְבָרֶכְךָ ה וְיִשְׁמְרֶךָ, יָאֵר ה פָּנָיו אֵלֶיךָ וִיחֻנֶּךָ, יִשָּׂא ה פָּנָיו אֵלֶיךָ וְיָשֵׂם לְךָ שָׁלוֹם." יהודה ראה דמעות בעיניי אביו, אביו היציב והלא־רגשן, לפני שמשך אותו בכח וחיבק אותו. יְבָרֶכְךָ ה וְיִשְׁמְרֶךָ…
"תודה, טא," הוא מלמל. וכמו שעשה בלילות שבת ולפני יום כיפור, יהודה נישק את ידו של אביו. הוא נזקק לכל כוחו כדי לקרוע את עצמו, לטפס על הרכבת, להשתקע בתא ולהצמיד את פניו אל הזכוכית, מנופף לאביו. ואז הרכבת התחילה לזוז, מהר יותר ויותר, פונה בעיקול, והתחנה נעלמה והבתים חלפו במהירות. דמעות עקצו את עיניו.
"כבר מתגעגע הביתה?"
הוא קרע את עיניו מהחלון וראה את שותפו לתא צופה בו בסקרנות. "אני משער שאתה בן־מוגלגים–אתה הקוסם הראשון במשפחה, נכון?".
הוא הנהן, לא בוטח בעצמו מספיק כדי לדבר.
"הו, ובכן, אני לא. אמא שלי מכשפה, אבל אבא שלי מוגל, אז הוא לא יודע על זה כל כך גם כן. איך קוראים לך?"
"י–אנתוני גולדשטיין."
עיניו של הילד נעו לעבר הפינה. "אז למה על המזוודה שלך כתוב יהודה?"
הוא כופף את ראשו, מובך. "אנתוני זה השם הפורמלי שלי, בעיקר קוראים לי יהודה."
"מוזר," אמר הילד, "אבל יהודה לא צריך להיות ג'ודה? מה פתאום אנתוני?"
"זה מהגמ– התלמוד. רבי יהודה היה החבר הכי טוב של אנטוניוס. ההורים חשבו שזה מצחיק…" הוא אמר בעצלתיים. בשום אופן הגוי הזה לא יבין על מה הוא מדבר. "מה השם שלך?"
"אני מייקל קורנר, נעים להכיר. לקרוא לך אנתוני או יה…ודה?"
"יהודה," הפה שלו אמר, שנייה לפני שהמוח שלו אמר, אתה משוגע?! הוא ידע שאתה יהודי! מה אם הוא לא יכול לבטא יהודה?. המוח שלו הזניח את העובדה שאם מייקל קורנר רצה לדעת את הדת שלו, מבט אחד בכיםה שלו היה כל מה שדרוש.
אבל לא נראה היה שלמייקל בכלל היה אכפת. "זו נסיעה ארוכה, כל הדרך לצפון סקוטלנד," הוא אמר, "אני לא מתכוון להיות לא חברותי, אבל הבאתי ספר שאני רוצה לסיים, אם לא אכפת לך…"
לא היה אכפת לו. הוא יכול היה להבין זאת. אז הוא ישב בשקט, צופה בשדות והשיחים שחלפו במהירות ומייקל השעין ספר פתוח על השולחן, והתא אבד בשתיקה נעימה. רק צליל הדפדוף העיד שהזמן חולף. הוא היה עייף, היה חם, והוא הניח את ראשו על השולחן ונמנם. השמש היתה גבוהה בשמים, כאשר נשמע רעש במסדרון בחוץ, ואשה בגיל העמידה פתחה את הדלת. "משהו מהעגלה, יקירים?"
הוא לא זיהה שום דבר, ובוודאי לא ביסלי או בראוני בארס. הוא הפך משהו שנקרא עוגת קדירה שוב ושוב, אבל לא ראה שום O-U או Star-K או Kedassia, שהן הכשרויות אותן הוא מכיר, בשום מקום, ועל חבילת צפרדעי השוקולד לא הייתה שום חותמת כשרות גם כן. גם לא על חפיסת סוכריות ג'לי צבעוניות. הוא הרים עיניים מלאות תקווה לאשה שדחפה את העגלה. "יש לך פירות?"
"בטח, יקירי," היא צחקקה, "אתה הראשון שמבקש, ואני שומרת כאלה כבר שנים. האם תרצה כמה דובדבנים? תפוחים, ענבים, אננס… יש לי גם מיץ תפוזים סחוט טרי, וייתכן שיש גם כמה פירות יער כאן איפשהו…"
הוא קנה כמוה מכל דבר, אבל פסח על האננסים, שככל הנראה נחתכו בסכין טרף, והוא לקח גם בקבוק מים. איכשהו הוא הצליח להמיר נכונה את מטבעות הזהב והכסף, ושפך חופן דובדבנים, תפוחים ענבים ותותים על שולחן התא.
עיניו של מייקל נפערו. "אתה צמחוני? או שאתה פשוט ממש אוהב פירות?"
"אני–"
"אה, נכון," מיקל טפח על מצחו, "אתה יהודי. כשר, נכון? אתה הולך לברך על האוכל? אפשר להסתכל?"
הוא צחק. "ברוך אתה ה אלוקינו מלך העולם בורא פרי העץ." הייתה חצי שנייה של הפסקה שבה לא נשמע שום אמן לפני שנגס בענב כלשהו. הוא צפה במייקל וקיווה שהיה מביא איתו משהו לקרוא גם כן, משהו באנגלית. הוא היה נבוך מדי להוציא תנ"ך או סידור, או–האימה–גמרא. אז הוא אכל ענבים, נטל ידיים מחוץ לחלון (מייקל, באופן מדהים, היה שקוע מדי בספר שלו מכדי לשים לב), וסיים חצי כריך טונה לפני שהחל עם הדובדבנים.
דלת התא נפתחה שוב, וילדה בסביבות גילם נכנסה. "לא ראיתם קרפד, נכון?"
"קרפד?" הידהד יהודה באדישות.
עיניה השתהו לרגע על הכיפה שלו. "ילד בשנה הראשונה בסוף הרכבת איבד את הקרפד שלו, האם אתה ראית?" היא פנתה למייקל.
הוא זז רק כדי להפוך דף. "לא, לא ראיתי, סליחה."
הילדה עזבה, ודלת התא נסגרה בשקט. יהודה בהה אל מחוץ לחלון ותהה מה אחאיו עושים, איך הבנים בכיתה שלו מסתדרים ביומם הראשון ביסודי. הוא משך את גלימות הוגוורטס על חולצת הכפתורים הלבנה שלו, מנסה להתרגל לתחושה – זה היה כמעט, אבל לא ממש, כמו מקטורן תפילה, אבל זה היה כל כך גוֹיִי, כל כך לא בסדר. עד מהרה נצצה השמש השוקעת מבעד לחלון, כמעט מסנוורת אותו. הוא הביט ברפרוף בשעונו והתנשף בהתרגשות. "הו!"
"מה העניין?"
"אני צריך ל–" להתפלל לפני פלג המנחה– "לומר את תפילות אחר הצהריים לפני שהשמש שוקעת," הוא נרתע. זה נשמע כל כך מחניק.
"בסדר גמור, תתפלל," מייקל חזר לספר שלו, לא מודאג. יהודה קם בהיסוס, מביט סביבו. ואז זה התבהר לו. הוא חיטט במזוודה עד שמצא פנקס. בהישענות על הקיר, הוא כתב בעט את השאלה הראשונה שלו.
הרב זלר היקר,
1. לאיזה כיוון אתה פונה כשאתה מתפלל שמונה עשרה על רכבת?
בינתיים, הוא הניח שכל כיוון יהיה בסדר. הוא יוכל לפנות לירושלים לרגע אחד, ואז ככל שידע הרכבת תפנה בעיקול והוא כבר לא יפנה לשם יותר. עכשיו מייקל התבונן בו בעניין. ליבו החסיר פעימה כשהוא צעד שלושה צעדים לאחור והתחיל.
ברוך אתה… הוא השתחווה, מודע היטב לעיניו של מייקל שנעוצות בגבו. הוא הכריח את עצמו להתרכז. מלך עוזר, ומושיע ומגן. דלת התא נפתחה לרווחה והוא בלע רוק אבל כופף את ברכיו בכל זאת. ברוך אתה ה, מגן אברהם.
"תלבשו את המדים שלכם, ילדים, נהיה שם תוך–מה הוא עושה?"
"מתפלל," אמר מייקל בנימה עניינית, "אני אגיד לו כשיסיים."
"אה, טוב," הדלת נטרקה. שניות לאחר מכן, הקול הדהד לאורך הרכבת. "נגיע להוגוורטס תוך חמש דקות, אנא השאירו את המטען שלכם על הרכבת, זה יילקח לבית הספר בנפרד."
הוא הכריח את עצמו לא למצמץ, להמשיך ולהמשיך כאילו לא היו אנשים שמפטפטים לאורך המסדרון, אתה חונן לאדם דעת ומלמד לאנוש בינה, והוא יגמור בתוך חמש הדקות, אין טעם להסיח את הדעת, רפאנו ונרפא, הושיענו וניוושע, ומזווית עינו ראה את מייקל מתנודד ומכניס סוכריות לכיסי גלימותיו והוא לחש מהר יותר, המילים רצות יחד, תקע־בשופר־גדול־לחירותינו־ושא־נס־לקבץ־גלויותינו והרכבת התחילה להאט וליבו הלם בחזהו, לסיים, רק לסיים. הוא הגיע למודים והשתחווה, כמעט נופל כשהרבת בלמה והדלתות החלו להיטרק, הקולות התגברו מעומעמים מחוץ לקירות הרכבת. אוויר קר נשטף פנימה מבעד לדלתות הפתוחות. פיו נע בפראות, הטובכילאכלורחמיךוהמרחםכילאתמוחסדיך ולבסוף הוא זינק בשלושה צעדים לאחור והשתחווה כמו חרטום שמאלה, ימינה, בדיוק כשקול קרא בחוץ "תלמידים חדשים!"
הוא בקושי עצר להסתכל, לנשום, אבל פתח את הדלת וזינק אל רציף, שם פנס מתנודד הוביל קבוצה לאורך השביל. "עוד תלמידים חדשים? תיזהרו אתם פה, תלמידים חדשים, תעקבו אחריי–"
הוא השיג אותם, מתנשף בכבדות, והחליק את הסידור שלו לתוך כיס גלימתו לצד כריך נשכח. הם עקבו אחרי איש ענק במורד שביל אבן חלקלק באור הדמדומים המעמיק, היו שם עצים כה סמיכים, עד שיכולים היו להיות יער. הוא צעד בזהירות, נמנע מענפים וסלעים, אבל אחר כך החליקה הנערה לידו ותפסה את זרועו, והוא מיהר להסתלק משם ואיבד את שיווי משקלו.
"בזהירות שם," צחק מישהו ופניו של יהודה בערו.
"אתם הולכים לראות פה את הוגוורטס בפעם הראשונה בעוד שנייה," קרא הענק מלפנים והביט מעבר לכתפו, "ממש מעבר לעיקול הזה כאן!"
הוא נעץ את עיניו באופק הבלתי-נראה.
"הוא אפילו לא יכול לדבר באנגלית כמו שצריך," מלמל מישהו לידו, אבל עיניו של יהודה נפערו ופיו יצא ב"או!" שקט ולא מודע. טירה התנשאה מעליהם, מגדלים זוהרים וחלונות שמשתקפים באגם מזוגג ושחור.
"וואו!" מישהו נתקל בכתפו כשירדו אל גדת הנהר. לרווחתו, ראה שזה מייקל. "איך אנחנו–"
"לא יותר מארבעה בסירה," הכריז הענק, עונה לשאלתו של מייקל. כמה סירות עמדו על החוף.
"זה מפחיד," אמר מייקל. שיניו נקשו כשנכנס לסירה מאחורי יהודה. ילדה עם צמות בלונדיניות ישבה על הספסל מולם, נמנעת מקשר עין וכוססת ציפורניים. הסירות החלו לנוע בכוחות עצמן על פני המים, והo צפו בטירה מתקרבת עד שהיו קרובים כל כך שלא יכלו לראותה. קיסוס דיגדג את פניו של יהודה כשהסירות שטו מתחת להר, דרך מנהרה כלשהי, עד שירדו על החוף הנגדי ועקבו אחרי הענק במעלה מדרגות אבן.
הם התאספו מול דלת עץ אלון ענקית, שנפתחה וחשפה את מקגונגל. היא נראתה אחרת לגמרי, בכובע מכשפות מחודד וגלימה ארוכה וירוקה. היא היתה אימתנית בחדר המגורים שלו, וסמכותית בחדר העבודה של הרב, אבל כאן נראה שהיא בעלת הטירה, כאן היא הייתה מלכה.
"התלמידים החדשים, פרופסור מקגונגל," הכריז הענק.
פרופסור. הם גראו לה "גברת". יהודה הסמיק. קבוצת בני אחת עשרה מתנודדת עקבה אחרי הפרופסור אולם כניסה ענק משיש עם לפידים המאירים את הקירות. גרם מדרגות מפואר עמד מולם, והוא שמע קולות של פטפוט קלוש אי-שם בקרבת מקום, אבל הפרופסור הוליכה אותם דרך זה ופתחה את הדלת לחדר ריק. היא הניפה את שרביטה ולפידים התעוררו לחיים לאורך הקירות.
"ברוכים הבאים להוגוורטס," היא אמרה כשהם התכנסו בכובד ראש, "סעודת הפתיחה תתחיל בעוד זמן קצר, אבל לפני שתתפסו את מקומותיכם באולם הגדול, אתם תמוינו לבתים שלכם. המיון הוא טקס חשוב מאוד כי כל עוד אתם כאן, הבית שלכם יהיה כמו המשפחה שלכם בהוגוורטס. יהיו לכם שיעורים עם תלמידי הבית שלכם, תישנו במעונות הבית שלכם ותבלו את זמנכם הפנוי בחדר המועדון של הבית שלכם. ארבעת הבתים נקראים גריפינדור, הפלפאף, רייבנקלו וסלית'רין." יהודה תהה לעצמו למה שמישהו יקרא לבית הפלפאף או סלית'רין. "לכל בית יש היסטוריה אצילית משלו, וכל אחד מהם הפיק מכשפות וקוסמים יוצאי דופן,. כל עוד אתם בהוגוורטס, ההישגים שלכן יזכו את הבית שלכם בנקודות, בעוד כל עבירה על הכללים תאבד נקודות לבית שלכם. בסיום השנה, הבית עם מספר הנקודות הגבוה ביותר זוכה בגביע הבתים, שזה כבוד גדול. אני מקווה שכל אחד מכם יביא גאווה לכל בית אליו הוא יגיע. טקס המיון יחל בעוד מספר דקות לפני כל בית הספר."
לפני כל בית הספר? משהו זז לו בבטן והוא הזיז את פאותיו בעצבנות אל מאחורי אוזניו.
"אני מציעה לכם להכין את עצמכם עד כמה שאתם יכולים בזמן שאתם מחכים, אני אחזור כשאנחנו מוכנים, אנא המתינו בשקט." היא יצאה וסגרה את הדלת מאחוריה.
"איך אנחנו מתמיינים?" שאל יהודה את מייקל בקול נמוך. הוא ביצע קסם בעבר, מחק לכלוך מהמקרר וגרם לפרחים ללבלב, אבל הוא מעולם לא עשה את זה כי היה צריך לעשות זאת, רק כי היה מאוד כועס או מפחד או שמח.
"זו מצנפת קסומה," הסביר מייקל, "אתה רק שם אותה על הראש והיא אומרת לאיזה בית תלך. אמא שלי סיפרה לי על זה. זה לא מפחיד בכלל, אבל זה לפני כל בית הספר."
"סוג של מבחן, אני חושב?" ילד ג'ינג'י סיפר לחברו, "פרד אמר שזה כואב מאוד, אבל אני חושב שהוא מתלוצץ." מייקל צחק, אבל הילדים האחרים דממו.
"זה לא נכון, אמא שלי–" מייקל עצר והתנשף. הנערה עם הצמות צרחה וכמוה עשו עוד עשרה או חמישה עשר אחרים. יהודה פער את פיו בתדהמה כשעשרים רוחות רפאים–הם חיבים להיות רוחות רפאים, הם היו אנשים, באוויר, זוהרים בלבן ושקופים למחצה–מרחפים דרך הקירות, משוחחים בינם לבין עצמם. "לסלוח ולשכוח, אני אומר," אמר אחד מהם, "אנחנו חייבים לתת לו הזדמנות שנייה…"
"יקירי הכומר, לא נתנו לפיבס את כל ההזדמנויות שמגיעות לו? הוא מוציא לכולנו שם רע, אתה יודע, הוא אפילו לא באמת רוח רפאים… אני אומר, מה כולכם עושים כאן?" הרוח הסתכל עליהם בסקרנות.
השאלה נפלה בשתיקה. יהודה נעץ בהם את מבטו, וכך גם כל האחרים.
"תלמידים חדשים!" אמר רוח הרפאים הראשון באישור. הוא היה קירח, ולבש גלימה עם חבל עטוף סביב המותניים. "לפני מיון, אני משער?" הוא שאל. יהודה הנהן אוטומטית, כאילו לא עמד בטירהקסומה, באמצע אגם, מחכה להתמיין, מדבר עם רוח רפאים אמיתית. דברים לא היו יכולים להיות הזויים יותר. "מקווה לראות את כולכם באפלפאף, זה הבית שלי, אתם יודעים–"
הדלת נפתחה, ופרופסור מקגונגל נכנסה. יהודה תהה אם גם היא יכולה לרחף דרך הקירות, כנראה לא, היא לא הייתה מתה–מה הוא חשב?
"תתקדמו, עכשיו," אמרה הפרופסור במהירות, "טקס המיון עומד להתחיל. תסתדרו בשורה ובואו אחריי."
הוא הצמיד את פניו אל הריצפה כשעברו בפתח, אל חדר מואר היטב, מהדק את שיניו כדי להפסיק את נקישותיהן. נשמעו קולות צחוק ומילמול של רעש והוא ידע שכולם נועצים בהם מבטים, והוא התבונן ברגליו כשהובלו בין שולחנות לקדמת החדר. לבסוף הרים את עיניו וראה־נרות מרחפים באוויר, ושולחן ארוך עם צלחות וגביעים נוצצים שלצידו ישבו מבוגרים בכובעים מחודדים. הוא נעמד על קצות האצבעות כדי לראות מעבר לילד שלפניו. שם, בחזית החדר, עמד שרפרף תלת-רגלי פשוט, עם המצנפת הישנה והמלוכלכת ביותר שראה מימיו. הוא תהה אם הוא עלול לקבל כינים מלחבוש את זה. מייקל אמר שהמצנפת מדברת, אבל איך?
כאילו קראה את מחשבותיו, המצנפת התחילה לשיר:
"אני נראית קצת עלובה
אך אל תזלזלו בי
כי כל הכובעים כולם
בזאת לא ייתחרו בי.
לי אין נוצה או מצחייה
ולא פינות שלוש
אך בעניין של למיין
אני תמיד בראש!
כי כל אדם אשר יחבוש
אותי על הקרקפת
כל מחשבה אצלו בראש
מיד אליי נשקפת.
אם אומץ לב ותושייה
אמצא אצלו במוח
אודיע חיש את זה האיש
לגריפינדור לשלוח!
אך אם בגולגלתו אמצא
טוב לב ואורך רוח
אודיע כי להפלפאף
הוא מועמד בטוח!
לרייבנקלו אשלח את זה
שבראשו חרוט
כי תכונותיו המובילות:
תבונה ולמדנות!
אך באשר אמצע עורמה
ושאיפה לכוח
אורה מייד את התלמיד
לסלית'רין לשלוח.
על כן חבשו! אל תחששו!
אין חכמה כמותי
ואם חס ושלום אטעה
אני אבלע אותי!"
מחיאות כפיים הדהדו לאורך האולם הגדול. יהודה נשך את שפתו. אז: בית לאנשים אמיצים, אנשים נאמנים, אנשים נבונים ואנשים ערמומיים. הוא תהה מה ההבדל בין תבונה לעורמה, ואיך לכל הרוחות מצנפת יכולה לשיר, אבל זה נקטע כשפרופסור מקגונגל צעדה קדימה, אוחזת בגליל קלף ארוך.
"כשאקרא בשמכם, אתם תחבשו את המצנפת ותשבו על שרפרף המיון. אבוט, חנה!"
הילדה עם הצמות הבלונדיניות שחלקה איתם סירה צעדה קדימה וחבשה את המצנפת בזהירות כאילו היא עומדת לנשוך אותה. היה רגע של שקט לפני שהמצנפת צעקה "הפלפאף!".
"אני אהיה אחד הראשונים, אני מניח," לחש מייקל באוזנו של יהודה, "זה בסדר אלפביתי."
בטנו של יהודה דליגלגה. כמה שמות יהיו לפני השם שלו?
"ברוקלהרסט, מנדי!"
"רייבנקלו!"
הוא צפה בשולחנות בזהירות. את מנדי ברוקלהרסט קיבלו בשולחן השני משמאל, אבל לבנדר בראון הפכה לגריפינדורית, והתיישבה בשולחן השמאלי ביותר. ילדה בשם מיליסנט נעשתה סלית'רינית ופנתה לשולחן מימים. הוא ניסה לטבוע אותו בזיכרונו כדי שיידע לאן ללכת בתורו–
"קורנר, מייקל!"
"נתראה בסביבה," לחש מייקל, ויהודה צפה בו מתמיין לרייבנקלו ונופף לו בזהירות באצבעותיו כשחצה את האולם. הדליגלוגים בבטן של יהודה רק התעצמו. וינסנט קראב הפך לסלית'רין וקוויין אנטוויסטל (אוי לא, הם כבר באות E) וג'סטין פינץ'־פלטצ'לי הפכו להפלפאפים. הוא תהה כמה Fים יהיו והאם יש Gים לפניו. "פיניגן, שיימוס!" כל רגע עכשיו.
"גריפינדור!" צעקה המצנפת.
"גולדשטיין, אנתוני!"
כל כך מהר? הוא הזדקף, מרגיש מאות עיניים מתבוננות בו. הוא עצם את עיניו בחוזקה כשהתיישב וחבש בעדינות את המצנפת.
"נו, נו, נו," אמר קול, "אני לא ראיתי כיפה זה זמן מה."
כששמע את הקול אומר את המילה כיפה בעברית, כמו בבית, עיניו נפקחו בהלם. כשראה את מאות התלמידים עומדים מולו בציפייה, הוא סגר את עיניו במהירות.
"ובכן, איפה לשבץ אותך?" הרהרה המצנפת באוזנו כאילו היה זה נורמלי לחלוטים, "מנה בריאה וטובה של שכל, ובחיי, בשביל מה להיות אנליטיים אם לא בשביל הכיף, נכון? אין שאיפות גדולות, רק רצון בחיים שקטים, הלוא כן, ילד שלי?"
כמובן, הוא חשב, מי לא?
"אתה תופתע."
את יכולה לשמוע אותי!
"מן הסתם, אחרת לא הייתי יכולה למיין אותך. ובכן, זה שולל את סלית'רין, אני מניחה, ויש לך אומץ לא רע, בסדר, אבל זה מהסוג הפנימי, אז נלך עם הרושם הראשוני שהוא בדרך כלל הטוב ביותר… רייבנקלו!" המצנפת צעקה את המילה האחרונה שכל האולם ידמע. הוא קרע בהקלה ונעמד.
"ורק שתדע," אמר הקול הקטן ויהודה קפא על מקומו רגע לפני שהוריד את המצנפת, "האוכל כשר."
הוא מצמץ–מה?–אבל הצחקוק הקלוש גווע כשמקגונגל קראה, "גויל, גרגורי!" והוא החזיר את המצנפת ופסע לאורך האולם לשולחן רייבנקלו.
"ברוך הבא לרייבנקלו, גולדשטיין!" מישהו לחץ לו יד וטפח על גבו, וילד מבוגר יותר הושיב אותו על ספסל לקראת סוף השולחן. מייקל קרן לפניו כשגרינגראס, דפני הפכה לסלית'רינית, והוא תהה בעצלתיים אם היה זה שן יהודי.
המיון היה מעניין עכשיו כשהוא יכול היה לצפות ברוגע במקום לחכות ולדאוג. ילד עם שם המשפחה המשונה לונגבוטום מעד בדרכו מעלה וישב על השרפרף למשך כמעט שלוש דקות לפני שהמצנפת קראה "גריפינדור!" ואז הוא הלך משם כשהוא עוד לובש את המצנפת. ילדה קטנה ורזה מאוד, בעלת צמה ארוכה ושם שנשמע זר מויינה לרייבנקלו והתיישבה בקלילות במושב מול יהודה, עיניה נעוצות במצנפת ובתלמידה הבאה אחריה שמתמיינת. כשהמצנפת צעקה "גריפינדור!" היא נאנחה ושמטה את כתפיה. ילד בשם הארי פוטר מויין לגריפינדור, והשולחן התפוצץ בתשואות היסטריות כאילו הילד היה מן סוג של ידוען.
"שומו שמיים, יש להם את הארי פוטר," אמר הילד המבוגר, עם מגע של קנאה בקולו.
אולי הוא היה סוג של ידוען. הטור של תלמידי השנה הראשונה זז מהר לאחר מכן, כמעט נעלם, ולבסוף זאביני, בלייז הפך לסלית'ריני ופרופסור מקגונגל גילגלה את הקלף ולקחה את מושבה בשולחן הסגל. האדם במרכז, שהיה בעל זקן לבן ארוך ושופע, נעמד על רגליו. אפשר להחליף את הגלימה והכובע המחודד של האיש הזה בחליפה ומגבעת, והוא היה יכול להיראות כמו רב גדול.
"זה המנהל," הסביר הילד המבוגר בלחש, "אלבוס דמבלדור. איש מבריק. הקוסם הגדול ביותר בעולם, ואולי אפילו בכל הזמנים – אומרים שהוא היחיד שאתם־יודעים־מי אי פעם ירא מפניו."
"ברוכים הבאים!" הרעים אלבוס דמבלדור, מושיט את זרועותיו כאילו לא היה רוצה אלא לחבק את כולם, "סרוכים הבאים לשנה חדשה בהוגוורטס! לפני שנתחיל בסעודה, הייתי רוצה לומר כמה מילים."
יהודה נרגע; זה היה משהו שהוא מכיר מצויין.
"ואלו הן: קשקושים! בלבוש! קוקו! שפיץ! תודה רבה."
מה?
לנגד עיניו, המנות הריקות מלאו לפתע באוכל. עוף צלוי, תפוחי אדמה מבושלים, בשר שלא זיהה שהיה מלא ברוטב, נקניקיות, פחיות מיץ וקערות אפונה וגזר. פיו נמלא רוק. הפרי על הרכבת נראה כמו לפני שנים, וכל מה שהיה לו היה כריך. הוא לא ראה כיור שאפשר ליטול בו ידיים, אבל הוא נטל ובירך ברכבת, והוא היה כה רעב שהחליט שזה בסדר להמשיך לאכול את הכריך בלי ליטול שוב.
"להעביר לך משהו, גולדשטיין?" שאל הילד הגדול ואחז בצלחת טוגנים.
"רק מיץ, בבקשה," הוא החליט, "אני–לא רעב." בטנו נהמה כמחאה על כך שהחליט לבגוד בה. בתגובה, הוא לקח עוד ביס מהכריך שלו.
לפני שנים רבות מאוד, כש'שוע דנציגר עוד גרא לעצמו ג'וש ולאימו אמא ולא מאמע, הוא עמד על תלת האופן שלו כדי להציץ מעבר לגדר שבין החצרות הקדמיות, והציע ליהודה ממתק. יהודה היה אז קטן, וקיבל את הממתק מהילד עם הכיפה הסרוגה. שתי שניות לאחר מכן, אסתי חטפה את זה מידו והחזירה ל'שוע, וכך הוא למד תמיד תמיד תמיד לבדוק אם משהו כשר מספיק בשביל ילד כמותו.
הוא בהחלט לא סמך על מילה של מצנפת מדברת בנושא הזה.
הלילה נמשך, והרעש של אנשים מאושרים ורעבים התגבר ונחלש. יהודה סיים את הכריך שלו ומילא את כוסו במיץ, נבוך להיות היחיד שלא אכל, אף שהנערה שממולו דחפה אפונה וגזר סביב צלחתה. למרבה המזל, אף אחד לא ניסה לדבר איתו, אלא כדי להעביר מגשים של אוכל טרף מתחת לאפו והוא היה כל כך עייף ומבולבל שהוא לא היה מגיב בכל מקרה. האוכל נעלם והוחלף בצלחות של פשטידות תפוחים ודונאטס, גלידה ורפרפת, ותודה לאל שגם קערת תותים קטנה נראתה ממש לפניו. המנהל הזהיא את כולם לא ללכת לכאן או לשם והיה משהו לגבי מוות בייסורים שמקגונגל בהחלט לא הזכירה אז בחודש מאי, והם שרו שיר ארוך ומטופש על בית הספר, ואז לבסוף הם שוחררו למיטות. הילד שלחץ את ידו נעמד וקרא לתלמידי השנה הראשונה. יהודה הרים את רגליו מהספסל והלך בעקבות מייקל לתוך ההמון הרועש.
"היליארד!" הייתה זו פרופסור מקגונגל, הפנים המוכרות היחידות בקהל מסחרר. היא מיהרה לילד הגדול, וילדה כהת עור עמדה מאחוריה בעיניים פעורות. "אני צריכה להחליף מילה עם שלושה מתלמידי השנה הראשונה שלך. תוכל למצוא לי את בוט, גולדשטיין ופאטיל ולחכות במגדל רייבנקלו עד שיחזרו, בבקשה?"
"למה היא רוצה אותך?" לחש מייקל, "לא היית כאן אפילו יום. שומו שמיים–הן תאומות?"
"נראה כך," הוא מלמל. הייתה זו הילדה שתפסה את זרועו על השביל, והאחרת ישבה מולו כל הלילה. הן נראו דומות זו לזו. אין פלא שהיא היתה נסערת כל כך.
מייקל טפח על כתפו של יהודה בחיבה כמו אח גדול, אם כי האפקט היה מוזר איכשהו היות והוא היה נמוך מיהודה בשני אינצ'ים. "הכל יהיה בסדר, לך."
הדלתות הכפולות נטרקו מאחורי התלמידים האחרונים, והארבעה עמדו באמצע האולם הגדול סביב מקגונגל. התאומות עמדו כה קרוב זו לזו שהן נראו כאילו הן רוצות לחלוק בגדים. יהודה נע בעצבנות מטרי בוט, מודע היטב למשקלה של הכיפה.
"בסדר," אמרה מקגונגל במהירות, כולכם כאן כי הוריכם ביקשו שנערוך לכם התאמות בזמן שהייתכם בהוגוורטס. נתחיל איתך, מר בוט. סיפרו לי שאתה משתתף במיסה באופן קבוע בבית. אין להוגוורטס הקפלה, אך יש בכפר הוגסמיד. באופן כללי רק תלמידי שנה שלישית ומעלה רשאים לבקר בהוגסמיד, אך לאור נסיבותיך אנו מתכוונים לחרוג מהנהלים, וזו פריווילגיה; עליך להשתמש בה למטרה זו בלבד, האם אתה מבין?"
בוט הנהן. "כמובן."
"בקשר לספרות ולימודי אבולוציה," אמרה מקגונגל ונראתה משועשעת, "חוששני שהוריך לא הבינו את תכנית הלימודים כאן, אז זה לא רלוונטי. חלק מהתלמידים כאן עושים מדי פעם דברים כאלה באופן לא רשמי; אינני מודעת לטבעם בדיוק, אבל תוכל לבקש מהמדריך של הפלפאף לפרטים נוספים. העלמה פאטיל והעלמה פאטיל?"
"כן," הן פלטו באותו הרגע בדיוק.
"בהתאם לבקשת הוריכן, בערב שבו מוגש בשר בקר, גמדון בית יודיע לכן והאוכל שלכן יישלח בנפרד. באפשרותכן להקצות פינה לפולחן במעונות שלכן – אם תעדיפו, נוכל למצוא עבורכן כיתה עודפת – ותוכלו לסגוד יחד גם לאחר כיבוי האורות אם יש בכך צורך. אם יש לכן חג או – הגבלה דתית אחרת, מחובתכן להודיע למישהו. המדריך שלכן, ראש הבית או אנוכי – זה תפקידנו. נאפשר לכן להחמיץ שיעורים, מכל סיבה שהיא, אך רק אם הודעתן לי מראש. כנ"ל גם לגביך, מר גולדשטיין."
הוא הנהן בדממה. היה זה יותר ממה שהוא ציפה לו. אבל היה את ראש השנה ויום כיפור ושמונת ימי סוכות, וכל זה רק בספטמבר!
"מר גולדשטיין, האוכל שלך יהיה מוכן בנפרד במטבחי הוגוורטס ויישלח לצלחתך. אם זה לא מספיק, באפשרותך להשתמש במטבח בעצמך. באופן טבעי, אתה פטור מכל אירועי ושיעורי השבת ושישי בערב, והיות ואין בית כנסת בכפר הוגסמיד, ייתכן ונאפשר לך לצאת מכאן לאירועים או שירותים דתיים חשובים. חושני," היא פנתה לפאטיליות, "שאין לי מושג קלוש היכן מקדש ההינדו הקרוב נמצא."
הוא ניסה להאט את פעימות ליבו, אבל התפשר על נשימות רגועות, פנימה והחוצה. הכל יהיה בסדר. עכשיו יש לו שאלה שנייה לשאול את הרב:
2. האם אני יכול לאכול אוכל כשר שבושל על ידי גוים ללא השגחה?
אם התשובה הייתה "לא," הוא באמת היה בבעיה רצינית. לא היה לו מושג איך לבשל משהו בכלל.
"ובכן, אלא אם יש למישהו מכם שאלות, זה הכל. העלמה פאטיל, אני אלווה אותך למעונות גריפינדור. מר בוט, מר גולדשטיין, העלמה פאטיל, אנא עקבו אחרי החתול למגדל שלכם." ענן כסוף פרח מקצה שרביטה, מתגבש לצורת חתול, שפנה כדי לוודא שהם עוקבים אחריו לפני שטס מחוץ לאולם. יהודה תהה אם הייתה זו האשליה אליה התכוון הרב זלר, כי כמו שאשליות נראות, החתול הזה לא היה אחד טוב.
הם הלכו בדממה, עולים מבדרגות לאורך מסדרון, וברגע שהחתול עבר דרך שטיח קיר שהתברר כדלת סתרים, יהודה הרגיש צורך לדבר, מרגיש מעין קרבה עם הילד והילדה משני צדדיו. "נחמד מצידם שהם עושים לנו את זה, לא?"
"טוב, אחרת לא הייתי בא הנה," ענה ילד הזה, בוט, "טרי בוט, דרך אגב. ואתה–?"
נשימה קלה של היסוס. "יהודה גולדשטיין."
"אתה יהודי, אם כך."
"כן," הוא ענה, אם כי זו לא הייתה שאלה. הוא המתין. החתול עצר לפני דלת, ממתין להם שישיגו אותו.
טרי הביט בילדה. "מה שמך?"
היא פתחה את הדלת וחשפה גרם מדרגות. "אני פדמה פאטיל, אחותי פרוואטי בגריפינדור."
"מאיפה את?"
"ברמינגהאם."
"לא," אמר טרי, "התכונתי, מאיפה את?"
"ברמינגהאם," חזרה פדמה, מביטה בו במבט סנובי של ילדה בשנות העשרה המוקדמות. ואז היא צחקה וגלגלה את עיניה. "הסבים שלי מהודו. היית יכול פשוט לשאול."
"ואת–"
"הינדו."
החתול התחיל לעלות במדרגות לולייניות שהסתחררו מעלה מעלה לאורך קירות ורצפת אבן ולפידים זוהרים, עד שיהודה הסתחרר ונהיה קצר נשימה.
"אז—את—עובדת—אלילים?" התנשף טרי.
פאדמה נרתעה כאילו הוכתה. היא לא אמרה דבר. השיחה מתה מוות מיידי ומכאיב. יהודה הלך מהר יותר, והם המשיכו בשתיקה מביכה. הוא שמע נשימה מרופטת מאחוריו אבל לא היה יכול להחליט מי זה היה, ואיש מהם לא דיבר עד שגרם המדרגות נגמר בדלת עץ בלי ידית או חורים להצצה ולמנעול. החתול הנהן קצרות לעברם ונעלם. הם היו בבית.
טרי עמד על קצות האצבעות כדי להקיש. יהודה צעד אחורה, חצי מצפה מהדלת להיפתח בעצמה, אבל היא לא. במקום זה, כל נשי נעים הדהד דרך המישורת. "האם אנחנו רואים עם העיניים שלנו, או דרכם?"
הם הביטו זה בזה.
"זו חידה," אמרה פדמה בישנוניות. היא כיסתה את פיה והגניבה פיהוק. "אנחנו צריכים לענות כדי להיכנס, אני חושבת."
"מה זה אמור להביע?" שאל יהודה, "אנחנו רואים עם העיניים שלנו. אם לא היו לנו עיניים, לא היינו יכולים לראות."
"אבל אם אנחנו רואים דרך העיניים, עדיין לא היינו יכולים לראות אם הן היו חסרות," ציין טרי.
"אז זה בעצם שואל האם אתה הגוף שלך, או שאתה בתוכו?" הוגוורטס הפכה להיות די מעניינת. בעיני רוחו הוא חיבר שאלה שלישית:
3. האם אנחנו רואים עם העיניים שלנו, או דרכם?
"אני עייפה מכדי להתפלסף," מלמלה פדמה. היא שפשפה את עיניה בגב ידה. "זה כמו לשאול "זה כמו לשאול אם אתה חובט מסמר עם היד שלך או עם פטיש ובכל מקרה אתה רואה עם המוח שלך. או דרך המוח שלך. מה שלא יהיה."
"אנלוגיה מתאימה," אמר הקול בשעשוע, אבל הדלת נפתחה לרווחה.
הם ניצבו מול חדר עגול ענקי, הקירות מרופדים במדפי ספרים ובחלונות מקושתים, כמה ספסלים מרופדים מונחים פה ושם. דגלים בצבעי כחול וברונזה היו תלויים מעל תקרה מקומרת הרחק מעל ראשיהם. יהודה נכנס פנימה. בהמשך, קבוצות של שולחנות וכיסאות היו ממוקמים אסטרטגית כאילו מחכים לחברותא. הוא יכול היה לדמיין את החדר מזמזם בשקט כמו ספרייה תוססת.
"הו, טוב, חזרתם," הילד הגדול צעד לעברם. "אני המדריך שלכם, רוברט היליארד—ברוכים הבאים למגדל רייבנקלו. את הסיור הגדול תוכלו לקבל מאוחר יותר." הוא העביר אותם על פני פסל לבן מרשים, פאדמה עברה מבעד לדלת אחת והוא וטרי עברו דרך אחרת, במעלה גרם מדרגות נוסף. מבעד לערפל השינה, תהה יהודה עד כמה גבוה הם יכולים להגיע, עד שהגיעו לשם. חמש מיטות אפיריון עמדו בחצי עיגול, רוח שורקת מחוץ לחלון ענקי מקושת. שתי מיטות עדיין היו מוצעות, סדיני משי כחולים מתוחים על המזרן. הוא ראה את מייקל שרוע על מיטה אחת בחזה עולה ויורד, ילד אחר היה תחוב מתחת לשמיכות. המזוודה שלו עמדה לצד המיטה שלו, והוא חיטט בה בגסות וחיפש אחר הפיג'מה שלו.
הוא משך את הכילות סביבו, חצי־ישן, כשנזכר שהוא שכח להתפלל. הוא מלמל "שמע" במקום.
תודה רבה ל כינוי בעברית על תרגום הפרק.
גולדשטיין 