הערת המחברת: הפרק כולל כמה מילים גסות.
הערת המתרגם: בית הספר "יסודי" המוזכר כאן הוא לא בית ספר יסודי גנרי של כיתות א-ו אלא בית ספר יהודי על־יסודי ספציפי בלונדון שנקרא יסודי.
"לא הביישן למד" (אבות, ב, ה)
למרבה הרחמים, איש לא אמר כלום לגבי היעדרותו הבלתי צפויה ביום שלישי. היה זה כמעט יוני והכיתה שלו עסקה בבחינות ובבתי ספר תיכוניים להמשך הלימודים ולא הקדישה מחשבה רבה לילד השקט בשורה הרביעית שמאירסון שנא.
"אמר מר," הרבי קרא, "השואל ספר תורה מחבירו, הרי זו לא ישאילהו לאחר. שואלת הגמרא, מאי איריא ספר תורה? אפילו כל מילי נמי. כלומר, אפילו כל שאר הדברים שאתה שואל אתה לא יכול להשאיל לחבר שלך. ואיך אנחנו יודעים שכשמישהו שואל משהו הוא לא יכול להשאיל אותו לחברו?"
"אבל מה אם זה לא חבר שלו?" התפרץ מאירסון.
הכוונה היא כל אדם, חשב יהודה אך לא אמר, אנחנו משתמשים בזה כדי להתכוון לכל אדם כל השנה.
"כשהם אומרים חבירו, זה לא צריך ספציפית להיות דווקא חבר," הרבי ענה, "בבקשה נסה לעקוב, מה. אנחנו משתמשים בחבירו כדי להתכוון לכל אדם שאתה עלול להשאיל לו משהו."
ידעתי את זה.
"דאמר רב שמעון בן לקיש כאן, שנה רבי: אין השואל רשאי להשאיל ואין השוכר רשאי להשכיר. אומרת הגמרא, ספר תורה אצטריכא ליה, אמרנו ספר תורה כי זה חידוש, שאפילו ספר תורה אתה לא יכול לשאול ולהשאיל. מהו דתימא ניחא ליה איניש דתיעביד מצווה בממוני, אחד שמח למישהו לעשות מצווה עם הכסף שלהם, קא משמע לן—"
דפיקה קלה בדלת קטעה אותו. "יבוא."
המנהל, הרב פרנק, נכנס. כאחד, תלמידי הכיתה נעמדו על רגליהם. הוא סימן להם לשבת. "סלח לי, הרב קאופמן, האם אוכל לקחת את יהודה גולדשטיין לרגע?"
עשרים ושישה ראשים הסתובבו מיד לכיוונו. פניו חמו כשהוא סגר ונישק את הגמרא ופסע במעבר, נמנע מרגלו של מאירסון שנתקעה במעבר. הדלת נסגרה מאחוריו.
"אחר צהריים טובים, מר גולדשטיין," אמר המנהל, "חסרת לנו בשבוע שעבר. תוכל לספר לי על זה?"
הוא בלע רוק, מחפש הסבר. "הייתי צריך ל—ללכת, אבא שלי—" הוא גימגם, אבל הרב פרנק לא שחרר אותו, רק הביט בו בעיניים רגועות ושואלות, "אבא שלי היה צריך לקחת אותי ל— לקניות." הוא שנא את כמה שזה נשמע נשי, המנהל לעולם לא יאמין לו, "בשביל–אתה יודע, בשביל בית הספר."
הייתה הפסקה ארוכה.
"ובכן, אם אביך חש שזה הכרחי, אינני מתכוון לפקפק בכושר השיפוט של הוריך," אמר המנהל, "אך ישנו עוד עניין אחד עליו רציתי לדון. הסתכלתי ברישומים הכיתתיים שלכם לבתי ספר תיכוניים, ולא יכולתי שלא להבחין שלא נרשמת לאף אחד מבתי הספר מהקומיים שלנו. האם יש לך תוכניות לשנה הבאה?"
הו, לא. "אמריקה," הוא פלט, ואז עצר. הוא לא יכול היה להיזכר בסיפור הכיסוי שמקגונגל נתנה להם.
"המשך בבקשה, מר גולדשטיין."
הוא נלכד.
"א–אני הולך לבית ספר באמריקה. לא יסודי, בית ספר שונה. מעולם לא שמעת עליו," הוא מלמל, והמנהל פשוט הביט בו, מחכה. "זה באמריקה, זה—קטן, כן, זה די קטן. אז כנראה אף אחד בכל תורה תמיתה אף פעם לא הלך לשם."
"אני מבין."
הוא הסמיק, מרגיש קטן מאוד, ובהה ברצפה.
"אני לא הולך להחליק לך על זה," הרב פרנק אמר, "בכנות, אני לא מאמין למילה מהסיפור הזה. יהודה, אתה יודע שכולנו רק רוצים בטובתך. אם אין לך תוכניות לשנה הבאה, אין לך במה להתבייש."
הוא הנהן בכאב, עדיין בוחן את האריחים מתחת לנעליו.
המנהל טפח על שכמו. "אני הולך לשוחח עם הוריך ולרדת לשורש העניין, ובינתיים אתה יכול לחזור לשיעורים שלך."
ובאותה הפתעה שבה הגיע, כך הוא הסתלק.
ברוך השם! איך הוא נהיה כה בר מזל?
ההפסקה כבר התחילה. בתקווה, בני כיתתו יהיו שקועים במשחק הרגיל שלהם שכלל צעקות והתנגשויות זה בזה ולא יותר מכך. עם קצת מזל, הוא יחצה את קצה הקטטה ויצליח להגיע בחזרה למקומו, שם הוא יכול להעביר את חמש עשרה הדקות שנותרו בקריאה שקטה בספר קודש, או אולי לשחק במשחק משונה עם דנציגר—
אבל לא היה לו כל כך מזל. הם היו משוחררים אבל הם עוד הכניסו את הספרים שלהם, והקליק של הדלת נסגרת היה איכשהו הצליל ההרועש ביותר בחדר.
"היי, גולדשטיין חזר!" אמר סנדלר, "גולדשטיין! מה פרנק רצה ממך?"
"הרב פרנק," תיקן לויט.
"ככל הנראה הוא ניסה לשרוף לו את הבית או משהו."
"או, בחייך, מאירסון."
"בסדר, אולי הוא ניסה לשרוך את כל בית הספר," הציע הילמן. הארבעה או חמישה ילדים שהיו סביבו פרצו בצחוק. אפילו אם הוא לא היה זה שצחקו עליו, יהודה עדיין לא מצא את זה כמשהו מצחיק.
"נה, אתם מה־זה לא בכיוון," התפרץ ווסרמן. הוא פילס את דרכו אל החזית. "אני יודע במה מדובר, אבא שלי אמר שהוא בכלל לא קיבל ממך טפסי רישום, גולדשטיים. מה קורה עם זה?"
"בכלל לא קיבל טפסי רישום?" אמר מאירסון באושר, "אתה מתכוון שגודלשטיין לא הולך ליסודי? אז לאן אתה הולך, גולדשטיין? דיי־סקול? לובביץ'?"
"בטח הוא הולך לתו־רת־א־מת עם סנפיר ואבולעפיה," מישהו צחק בבהלה מוגזמת, והם כולם פרצו בצחוק שוב, "או שאולי שלחו אותו לבית ספר ממלכתי סופסוף, לאן שהוא באמת שייך."
"נו, אתה מתכוון לספר לנו?" שאל וסרמן, "אם אתה לא הולך ליסודי, לאן אתה כן הולך?"
יהודה פתח את פיו, אבל מוחו נאטם והמילים לא יצאו.
"אויש, תעזבו אותו כבר," דנציגר הגיע סופסוף להגנתו, "זה לא העסק שלכם לאן הוא הולך בשנה הבאה. אולי אבא שלך לא צריך לספר לך הכל, וסרמן, חתיכת יאכנע."
כולם נראו נבולים, והקהל התרכך מספיק כדי שיוכל לדחוף אותו אל שולחנו. לפחות בבית הספר החדש הוא לא יצטרך להתמודד עם וסרמן ומאירסון. בבית הס–פר, בסדר, בהוגוורטס אף אחד לא ידע שפעם הוא העלה שיער של ילד אחר באש בטעות.
היי, האם הוא הרגע חשב על בית הספר החדש כעל דבר טוב?
31 באוגוסט
"ובכן, מחר היום הגדול, לא?" שאל הרב זלר. יהודה העווה את פניו. אביו חייך חיוך עליז. "תגידו לי מה תכננתם."
בשלב זה, אביו נדלק. "טוב, אנחנו מתכננים ללמוד את פרק הכונס בבבא קמא, והלכות שבת בקיצור שולחן ערוך, וכמובן, קצת פרשת שבוע. בבית הספר אין טלפונים, אז כל זה יצטרך להיות בדואר. המקגונגל הזאת אמרה שיש בספרייה שלהם כמה ספרי קודש, אבל יש לו כמעט ספרייה שלמה במטען שלו, ליתר ביטחון."
יהודה נע בעצבנות. הוא צריך לשמוח שאביו הכין לו תוכנית לימודים, אבל הוא יעלם מחר לריק גדול ובלתי־ידוע והיה נחש שהתפתל לו בבטן.
"איך אתה מסתדר, יהודה?" שאל הרב.
הוא הכריח את עצמו להיכנס למודעות כואבת. "אני–אה–טוב, אני כולי ארוז והכל. קצת עצבני, אני מניח."
"קצת עצבני?"
"אתה לא יכול להאשים אותו," פלט, אביו, "זה בית ספר חדש—"
"חלק מהילדים בכיתה שלי צחקו עליי," התפרץ יהודה, "הם כולם יודעים שלא נרשמתי ליסודי, פגשתי את בראוור בבית הכנסת והוא התנהג כאילו בכלל לא הייתי שם. דנציגר אמר שהם מתערבים שאני יוצא לדרך רעה, ובשבוע האחרון של בית הספר מישהו אמר שאני שייך לבית ספר ממלכתי."
"אבל בוודאי שאתה מבין שהם לא יודעים את כל הסיפור," אמר הרב זלר, מתעלם מהתנשפויות הזעם של אביו של יהודה, "הם רואים רק פיסות וחתיכות, ומרכיבים את הסיפור הכי מלהיב שהם יכולים לחשוב עליו. למה לתת לזה להשפיע עליך?"
"כי הם צודקים! זה לא בית־ספר יהודה. הם עלולים לעשות ממני צחוק כאן, אבל הם כולם יהודים. אני לומד גמרא ומשניות והכל, וכולם—זה כאילו כולנו משפחה אחת. כולנו עושים אותם דברים, כולנו יודעים אותם דברים," המילים נאמרו מהר, בנואשוּת להבינן, "ושם, זה לא יהודי, אני אהיה שונה ואני אהיה היחיד, ואני ארגיש כאילו אני היחיד, אני ארגיש כאילו אני זה שעושה משהו שגוי. אני לא רוצה ללכת לדרך רעה—"
"יהודה!" אמר אביו באימה.
הרב זרק לו מבט. "למעשה, הבן שלך די צודק, רֶבּ מאיר."
"הוא—מה?"
"הוא צודק. הוא נכנס לאווירה שבמקרה הטוב תהיה ניטרלית לחלוטין ולא תומכת ביהדות שלו. אווירה היא הכל. איני דר אלא במקום תורה וכל זה. יש סיבבה שפתחנו ארגונים שמוּקדָשׁים לתשלום שכר לימוד הישיבה של ילדי בתי הספר הממלכתיים—"
יהודה קטע אותו, הוא אל רצה שהרב יסטה מהנושא, "אבל מה אני יכול לעשות?" הוא שאל נואשוֹת.
"אתה יכול לשאול שאלות," ענה הרב זלר.
הוא עצר לרגע. תהיה מה שתהיה התשובה לה ציפה, היא לא הייתה זה. "סליחה—מה?"
"אני מצפה למכתב ממך בכל שבוע," אמר הרב, "אני רוצה שתשאל אותי עשר שאלות בכל שבוע. הן יכולות להיות הלכה או השקפה או גמרא, כל דבר. אבא שלך לוקח אחריות על ההשכלה האקדמית שלך, והוא תלמיד חכם, אז אני לא אתערב שם. אבל כל ילד צריך רב, ובמיוחד ילד כמוך. אני רוצה שתתרגל לשאול שאלות. עשה לך רב, יהודה."
הוא סיים את השמנה בחיוך שובב. "וקנה לך חבר?"
הרב נראה מופתע, אבל צחק. "ובכן, אני מודה שאני סקרן לגבי מה שקורה בבית ספר לקוסמים, אז אני מניח שהמניע שלי לא לחלוטין הלכתי…"
אביו של יהודה כחכח בגרונו. "סלח לי, הרב זלר, אתה מעודד אותו להטיל ספק ב—בדברים?"
"אין שום דבר שגוי בשאלות, אם יש לך תשובות טובות," אמר הרב זלר בְּתוֹקֶף. הוא שלף פנקס לעברו ושרבט. "הנה—קח את הכתובת שלי. כתוב לי כמה שאלות טובות. אני מצפה לדברים גדולים ממך, יהודה."
הוא לחץ את ידו של יהודה, כמו בוגר, ונתן לו ברכה וחיבוק, לחץ את ידו של אביו של יהודה, ושלח אותם לשלום. הם לא דברו הרבה בדרכם הביתה. בכיסו, ידו המיוזעת של יהודה סובבה את כתובתו של הרב שוב ושוב. הוא לא עצר לומר שלום לאימו, אלא פנה ישר לחדרו, איפה ששלום ישב על מיטתו שקוע בספר כך שהעולם היה יכול למות והוא לא היה שם לב, ואסתי רשמה את שמו בזהירות על המזוודה שלו בטוש עבה ולא מחיק באותיות בגובה שלושה אינצ'ים.
בהלה נחתה על עמוד השדרה שלו. "היי, תורידי את הידיים שלך מהמזוודה שלי!" הוא סרק את זכרונו, מקווה נואשוֹת שהוא ארז את סט המחזורים על גבי גלימות הקוסם, וציציות על גבי ספרי הלימוד עם השמות המוזרים. אם היא פתחה את המזוודה שלו, לא יהיה לו מה לומר.
להקלתו, היא נסוגה, מרימה את ידיה בדרמטיות ושומטת את הטוש. היא צנחה על מיטתו של שלום. "הירגע, אני לא נוגעת במזוודה היקרה שלך. אז, מוכן לטיול הגדול לאמריקה?"
אמריקה. נכון.
"אתה כל כך בר מזל. אני תמיד רציתי ללכת למחנה באמריקה, אבל מאמע וטאטע אף פעם לא הרשו. הם אמרו שזה רחוק מדי כדי להיות בלי הַשׁגָחָה. אבל אני מניחה שבשביל ישיבה זה שונה. נצחיק שהראשון מאיתנו שהולך לאמריקה זה אחינו הקטן והתינוק, הא, שלום?"
שלום הרים את מבטו, מבחין סופסוף בנוכחות האחאים שלו. "רדי לי מהמיטה," הוא מלמל והפך את הדף.
"אני אחותך הגדולה, אל תגיד לי מה לעשות."
"בפחות משנתיים," הוא חזיר את מבטו לספר.
דפיקה בדלת. "מישהו בבית? יש לי כביסה בשבילכם, בנים," איצן נכנסה, מאזנת ערימת חולצות מקופלות. היא הניחה את זה בזהירות על שולחן הכתיבה והעיפה מבט. "הו, טוב, כולכם פה. תישארו כאן דקה, אסתי—קיוויתי לתפוס את כולכם."
"לקרוא לעדינה?" הציעה אסתי.
"לא התכוונתי רק לילדים הגדולים, לטאטע ולי יש… קצת חדשות לכולכם," היא חייכה, כמעט זרחה; קולה אפילו גרם לשלום לנתק את עיניו מהספר, ויהודה מיד ידע מה היא הולכת לומר לפני שהמילים עזבו את שפתיה. "אנחנו מצפים לתינוק."
"מה? אין מצב," אמרה אסתי, במבט מפוקפק שמכוון אל מותניה של אמה.
אימא שלהם צחקה. "התינוק לא מגיע עד סוף פברואר, אבל עם עזיבתו של יהודה ל—אמריקה מחר, חשבנו שעכשיו הזמן הטוב ביותר לספר לכם."
חיוך רחב נמרח על פניה של אסתי. "אז… ברצינות?"
"ברצינות."
"ברוך השם," אמר שלום בקפידה, ואז חזר לספר שלו.
יהודה היה יכול רק להביט בפליאה זוהרת, פעור עיניים. שיר הקלאס של עדינה הדהד במוחו: טאטע־מאמע־אסתי־שלום־יהודה־עדינה־אליהו–גולדשטיין! הוא ניסה לחשוב על זה שוב, רק עם שם אחר תקוע בין אליהו וגולדשטיין. הוא לא הצליח, השמות משולבים בצורה כה מוכרת, אבל הם היו כאלה לפני שאליהו נולד, והם יהיו שוב, והוא אפילו לא יהיה כאן כשהתינוק יוולד, אבל זה עדיין היה משמח. הוא היה שמח. הוא היה, אבל… הו, למה הוגוורטס צריכה להידחף לכל דבר? "מבריק," הוא צייץ לבסוף.
היו להם עוף מטוגן ואורז לארוחת ערב. אמו אמרה שזה מפני שהוא עוזב מחר. הוא לא היה שם לב: הוא היה עצבני מכדי לאכול, וכשאכל, הוא הרגיש את המרקם של האוכל בפה שלו אבל ללא טעם. חיוך קטן היה מרוח על פניה של אסתי בכל הארוחה, ועדינה דרשה לדעת מה היה כל כך מצחיק.
כשאביו ושלום הלכו למעריב, הוא הלך להתרחץ. אימו אמרה שהוא חייב לישון מוקדם כי יש לו טיסה לתפוס למחרת בבוקר. הוא ידע שזו באמת הייתה רכבת—הכרטיס היה בארנק של טאטע—אבל הם ישמרו על העמדת הפנים עד הרגע האחרון.
הוא שכב במיטה מול הקיר, עיניו פתוחות לרווחה וליבו הולם בחזהו. מחר, בבוקר, הוא יעזוב ויעלה על רכבת עם מאה נערים לא־יהודים לבית ספר לכישוף, ואמו עומדת ללדת תינוק. שום דבר לא יכול להיות טוב יותר, ועם זאת שום דבר לא יכול להיות גרוע יותר.
הוא היה בהוגוורטס. הוא היה מוקף בילדים, כולם הרבה יותר גדולים ממנו, והשיער שלו עלה באש. פיו נפתח בצעקה אילמת והוא ידע שהוא צריך לזוז כדי לכבות את זה אבל ידיו היו תקועות בצידי גופו. הוא עמד על הבמה וכולם בהו בו והפאות שלו בערו.
"מה הבעיה?" שאל הילד הגדול ביותר, מסיר את הסיגריה שלו להוציא מפיו ענן עשן גדול. הוא נראה כמו איך שיהודה דמיין לעצמו איך משה מאירסון ייראה אילו היה שחור עם שיער קוצני וכחול ועגילים, "אף פעם לא העלית שיער של מישהו באש? זה מה שאנחנו עושים בהוגוורטס, כל היום. אנחנו מעלים אחד לשני את השיער באש."
"אל תשכח שאנחנו גם אומרים קללות," הוסיף ילד עם עגיל באף בעליזות, "יא ארור ומזורגג ומחורבן, לעזאזל."
"מה זה הדבר הזה על הראש שלך?"
"מה השם שלך? אנתוני, אנתוני, אנתוני. זה שם גוי נחמד! תתאים לכאן באופן מושלם! כולנו גויים!"
"לא, קוראים לי יהודה!" הוא צעק נואשוֹת. לא נראה שהם שמעו אותו. הוא צרח במלוא גרון, "קוראים לי יהודה!"
מיד כולם השתתקו.
"יהודה?" שאל הילד הכי גדול, שעכשיו היה לו צְלָב קֶרֶס מקועקע על המצח, "אז אתה יהודי."
"כולנו אנטישמים כאן," הסביר עגיל־באף בבהירות, "אז זה אומר שנצטרך להרוג אותך!"
הוא התעורר בבהלה, ליבו רץ. נדרשו כמה שניות מטושטשות כדי להבין שזה היה חלום, והוא בדק בעצבנות כדי לוודא שהפאות שלו עדיין היו שם לפני שחזר לשינה לא נוחה.
תודה רבה ל כינוי בעברית על תרגום הפרק.
גולדשטיין 