פרק 3
"צַדִּיק, כַּתָּמָר יִפְרָח, כְּאֶרֶז בַּלְּבָנוֹן יִשְׂגֶּה. שְׁתוּלִים, בְּבֵית ה', בְּחַצְרוֹת אֱלֹהֵינוּ יַפְרִיחוּ." (תהלים צב, יג-יד)
יהודה ואביו יצאו מתחנת הרכבת התחתית צ'רינג קרוס והסתובבו כדי לנסות למצוא רחוב בלתי נראה בשם סמטת דיאגון. היה אמור להיות פונדק בלתי נראה בין חנות ספרים וחנות קלטות, מקגונגל אמרה, והם יצטרכו לבקש ממישהו שיתן להם להיכנס. הם הרגישו כמו דמויות בספר ריגול.
ספר ריגול מאוד מתסכל. היה זה יום גשום בחודש מאי, הרחובות נוקדו באנשים שלא היה להם מקום אחר להיות בו באמצע יום שלישי. אחרי עשרים דקות הלוך ושוב לאורך דרך צ'רינג קרוס, רגליו של יהודה כאבו, ולא היה שם שום פונדק בלתי נראה. אביו בדק שוב את ההערות המקושקשות מפגישתם האחרונה עם המנהלת.
"זה אמור להיות ממש כאן," הוא מלמל, "יש לזה שם מצחיק, הקלחת הרותחת."
"זה נקרא הקלחת הרותחת?" יהודה הרים את מבטו, "אבל הרי זה ממש פה!" הוא הצביע על חנות ספרים בהמשך הרחוב.
"זו חנות ספרים," ענה אביו בסבלנות אין קץ.
"לא, תראה – כתוב שם הקלחת הרותחת!" הוא תפס את ידו של אביו וזינק אל הרחוב.
"יהודה!" בשנייה האחרונה, אביו משך אותו חזרה לשפת המדרכה, אבל כשידו נגעה בזו של בנו, משהו השתנה בשדה הראייה שלו. הוא ראה פונדק, ברור ומוצק כמו בניין אמיתי, כאילו פשוט התעלם משתי החנויות שהיו צמודות זו לזו רק רגעים ספורים קודם לכן. הוא שמט את ידו של יהודה והציץ. אילו לא ראה זאת במו עיניו, הוא לעולם לא היה יודע שזה היה שם. זה היה מוזר כמו להביט במשהו מזווית העין, אלא שהוא הסתכל ישירות על זה.
"טאטע?" ידוע של יהודה התפתלה לתוך ידו שלו, והבניין נעלם פתאום.
הוא ניער את ראשו בחוסר אמון. "סליחה, בוא נלך."
יהודה מעולם לא היה בתוך פונדק לפני כן. היה אחד כזה לא רחוק מבית הספר שלו, אבל הם תמיד הנמיכו את הראשים שלהם והלכו מהר יותר כשעברו לידו כי הוא היה מלא בגויים משתכרים. זה היה מה שהרבי שלו תמיד אמר לו. פעמון צלצל כשהם נכנסו, אבל כשעיניו של יהודה התבהרו הוא ראה שאים שום גויים שיכורים בפנים. זה היה, למעשה, ריק לחלוטין מלבד אדם זקן מאחורי הדלפק\ שניגב אותו בסמרטוט.
"אחר צהריים לכם," אמר הזקן, מחווה בראשו לעברם.
אביו של יהודה כיחכח בגרונו. "אהה… אנחנו מחפשים את סמטת די-א-גון," הוא ביטא את המילים בזהירות, כאילו הן עלולות לנשוך אותו.
"סמטת דיאגון, אה?" המוזג נע סביב הדלפק כדי להציץ בהם בחשדנות, "זה נראה לך כמו סמטה?"
"ל־לא, אבל–:
"איך מצאתם את המקום הזה בכלל?"
יהודה מצא את קולו. "בבקשה, אדוני, גברת מקגונגל אמרה לנו לבוא הנה ולשאול איך מגיעים לסמטת דיאגון. אני תריך לקנות ציוד ל… בית הספר."
"אה, מינרווה שלחה אתכם, כן?" נראה שזה ריצה את האיש, "טוב, אני לא יכול פשוט לשלוח מישהו לסמטת דיאגון סתם כך. תראה לי את המכתב שלך מהוגוורטס."
אביו גישש אחר הניירות והציג את ההזמנה עם החותם האדום והעמוק. האיש בחן אותה ברצינות במשך דקה תמימה. "כן, בואו איתי."
לבו של יהודה החל לפעום בהתרגשות כשהם התהלכו בין שולחנות וכיסאות בר לדלת חסרת ייחוד בחלק האחורי של הפונדק. אבל לא היה שם שום רחוב בלתי נראה בחוץ, רק חצר בטון קטנה, מוקפת חומת לבנים, ועשב שוטה שמפלס את דרכו מבטון סדוק. פח אשפה שהיה שקוע בפינה היה מלא בזבובים.
יהודה העיף מבט באביו. בפעם האלף הוא שאל את עצמו אם זאת בדיחה ענקית ומורכבת.
הזקן עמד מול קיר הלבנים. "טוב, לפני שאתם הולכים, אני יכולה להביא לכם משקה?"
"לאף תודה," ענה אביו באוטומטיות, "אלא אפ כן אתה כשר?"
"מה זה?" הזקן הניח יד על אוזנו, "לא משנה, אם כך, בואו נזוז." הוא שלף מקל עץ דקיק משרוולו והקיש על אחת הלבנים, שהייתה באמצע הקיר.
המחשבה הראשונה של יהודה הייתה שזה משוגע לחלוטין, כל דבר קטן שם. אבל היתה גניחה, וקול האדמה המתנועעת, והלבנים החלו להחליק: שמאלה, ימינה, למעלה, למטה, מתחככות זו בזו אל תוך חלל ריק, וחלון פרח בקיר הלבנים, חלון שצמח לרחוב מרוצף צר, מרופד בחנויות, מתפתל הרחק למרחקים.
"ברוכים הבאים לסמטת דיאגון," אמר הזקן בגאווה.
אביו של יהודה נותר פתוח, חסר מילים. "אבל… איך…?"
"הו, תצטרכו להחליף את הכסף שלכם דבר ראשון," הכריז הזקן שצפה בהלם שלהם בסיפוק, "תשאלו מישהו איך מגיעים לבנק גרינגוטס – אנחנו לא משתמשים בלירה שטרלינג פה. תבקרו בכרך ודף בסוף, כדי שלא תצטרכו להסתובב פה עם ערימת ספרים כל היום. ואל תטרחו עם טוויפלינג וטאטינג, מאדאם מלקין תיתן לכם בדיוק אותו דבר בחצי מחיר."
"איך זה כאן?" התפרץ יהודה סופסוף, "זה מאחורי רחוב, איך זה בכלל הגיוני?"
"קסם, ילד," ענה הזקן. הוא כופף את הכיפה של יהודה בשובבות. "זה הגיוני מסוג אחר."
היו שם כל כך הרבה דברים חדשים, ראשו הסתובב קדימה ואחורה בניסיון נואש לראות הכול. אביו נצמד לרשימת האספקה כחבל של שפיות במערבולת של טירוף – שזה אמר לא מעט על רמות הטירוף בסמטת דיאגון, היות ורשימת הציוד עצמה הייתה ביזארית למדי.
גרינגוטס ראשונה, היכן שגברים זעירים ומזוקנים החליפו עבורם מאתיים פאונד. הם דיברו באנגלית עם מבט והיה בהם משהו שגרם ליהודה לחוש חוסר ביטחון, כאילו הוא בתוך כלוב עם חיה פרועה. אביו שקל את שק הכסף של הקוסמים בידו, ואז שלף מטבע זהב בקוטר הכיפה של אליהו.
"נראה שזה זהב אמיתי?" שאל יהודה.
"אין לרמוז כי גרינגוטס משתמשים בסגסוגת," אמר האיש הזעיר מאחורי הדלפק.
יהודה נרתע. "ס־סליחה, אני פשוט…"
"יש לך עוד עסקים כאן?" הוא ירק את המלה עסקים כאילו הייתה רעילה.
אביו פסע הצדה, מגן על יהודה משדה הראייה האיש. "לא, סיימנו, תודה לך." הוא לקח את ידו של יהודה וחצי־גרר אותו על פני רצפת השיש ובחזרה החוצה.
לאחר מכן הם הלכו לקנות שרביט, כי זה נראה חשוב. הוא חשש מכך, הצעד הראשון שלו מעבר לגבול ולתוך כישוף אמיתי, אבל אביו לא נרתע כשהניע אותו דרך הפתח. קופסאות היו מונחות על הקירות, כמו חנות נעליים, אילו חנות הנעליים היתה מוארת באור עמום, זעירה מאוד ומכוסה אבק.
יהודה התעטש.
"גזונטהייט," גבר צלול, לבן שיער, אמר ויצא מבין הצללים, "גאריק אוליבנדר. אתה כאן בשביל השרביט הראשון שלך?"
"כן אדוני."
אוליבנדר לחץ את ידו, אחיזתו חזקה באופן מפתיע, "ואתה…?"
"יה–אנתוני גולדשטיין." מה אם היו צריכים להתאים את השם שלו עם רשומות בית הספר, או משהו?
"בן־מוגלגים, נכון?" מבטו של האיש נח לרגע על נקודה בדיוק מעל קו השיער של יהודה, "כלומר, אין עוד קוסמים במשפחה שלך."
"כן אדוני," הוא אמר שוב. בכוונה הוא סידר את הכיפה שלו ותחב את פיאותיו מאחורי אוזניו.
"אם כך, בוא נמצא לך שרביט." אוליבנדר סרק את שורות הקופסאות. "אתה מבין, לכל שרביט יש אישיות, אז זה לוקח כמה נסיונות עד שאתה מוצא את האחד שבוחר אותך. אני משתמש ביותר משישים סוגים של עץ, אבל לרוב באותן שלוש ליבות. וכעת, באיזו יד אתה כותב, יה–אנתוני גולדשטיין?"
"הוא ימיני," ענה אביו.
אוליבנדר הוציא קופסה מתוך ערימה אחת, שעד מהרה נפלה.
"עץ דובדבן ונוצת עוף חול, תשעה אינצ'ים, די נוקשה. נחמד ועקבי." אוליבנדר הושיט את ידו. יהודה היסס. הוא שלח מבט צדדי אל אביו, עטף את אצבעותיו בזהירות סביב בסיס השרביט, ונתן בו נפנוף מהוסס. הוא הרגיש בדיוק כאילו הוא מנפנף במקל עץ באורך תשעה אינצ'ים.
"לא, לא, זה לא יעבוד," אוליבנדר חטף את השרביט, "נסה את זה: טיליה ועוף חול, מצוין להגנהף שמונה אינצ'ים, סביר למדי."
הוא נופף בו כלום לא קרה. הוא אפילו לא פתח את פיו כשאוליבנדר תפס את השרביט והחליף אותו בשרביט אחר. "לוז ושערה של נימפה, שמונה אינצ'ים ושלושה רבעים, מעולה בעבודת לחשים, נסה אותו—"
כלום. גם לא עם מגנוליה ונימי לב של דרקון, אחד עשר אינצ'ים וחצי, סווישי. הוא התחיל לתהות אם אין עבורו שרביט כלל. אולי הקסם הלך ממנו, והוא יכול לחזור להיות ילד רגיל שוב.
"הנה, דלעת וזיערת חד קרן, חמישה עשר אינצ'ים, קפיצי. לא? אה, נסה את זה – ארז ושערה של חד קרן, עשרה אינצ'ים וחצי, נחמד וגמיש, נסה–"
הוא ידע. הוא הרגיש זוהר בידיו כשלקח את השרביט ואיכשהו הוא ידע שזה זה, ומטר של ניצוצות פרח מן הקצה כאשר נופף בו. הוא לא התנשף, לא הופתע: הוא הרגיש כאילו ידע זאת כל הזמן.
"הו, כל הכבוד!" הריע מר אוליבנדר. יהודה העיף מבט בדיוק בזמן לראות את אביו נועץ מבט גאה בנחישות על פניו. "ארז, מצוין ללחשי הגנה. כן, כמובן, הייתי צריך לראות זאת. השרביט בוחר את הקוסם, כמובן, אבל ארז… טוב, כמובן. זה יהיה שבע אוניות – הזהובים הגדולים, כן – ואתה תשמור עליו טוב."
הוא הרגיש אחרת עכשיו כשיש לו שרביט. הוא לא נגע בו, הוא היה בטוח בקופסת הקרטון הדקה שלו בשקית של טאטע, אבל הוא הרגיש את החום שבמרכז חזהו, מסוג השלמות הרכה שהרגיש בצפייה בנרות החנוכה. זה עדיין היה כישוף (לא, לא, תמים תהיה, להיות שלם על ידי שמירה על הבריאות שלך" אבל הוא צעד באביב חדש בצעדיו.
הם קנו מדים, נותנים לאישה ללמדוד אותו ולהמליץ על סגנונות חלוקים כשהוא עמד במבוכה על השרפרף אביו הנהן בצייתנות לכל הצעה שלה, אבל נעצר כשהאישה הציעה למכור לו חבילה של חולצות כפתורים לבנות שלדבריה היו פופולאריות בקרב תלמידי הוגוורטס.
"זה בסדר גמור, אני חושב שנוותר על זה," צחק אביו.
"אתה בטוח, הוא ירצה כמה, הכביסה נעשית שם פעם בשבועיים. אלה מה שכל הילדים לובשים. אתה רוצה שהוא יבלוט?" עיניה פזלו לכיפתו.
יהודה נע בעצבנות, והתופרת נאנחה כשהחזירה את הבד. "לא גבירתי," הוא אמר, "אני התכוונתי שכבר יש לי המון חולצות לבנות."
"הם בכל זאת קנו סוודר רגיל עם צווארון V, מהסוג שילדי בית הספר תורה תמימה היו צוחקים עליו, אבל דברים נעשו שונים עכשיו, זה היה בית ספר אחר. הוא יזדקק לעניבת בית ספר חדשה, האישה אמרה, אבל מאיזושהי סיבה הוא יוכל להזמין אותה רק כשיהיה שם, וזה יגיע תוך שבוע ואז הוא יראה בדיוק כמו האחרים.
הוא לא היה בטוח שהוא רוצה להיראות בדיוק כמו האחרים.
כמו שהציע המוזג בקלחת הרותחת, הם עצרו בכרך ודף רק בסוף. היה זה די קל למצוא את ספרי הלימוד שלו, הם היו מאורגנים לפי רמת כיתה. שמונה ספרי לימוד, כל אחד עם כותרת מוזרה יותר מהשני. אלמלא היה מתוח כל-כך, אולי היה סקרן כשערם את אלף עשבים ופטריות קסומים על ספר הכשפים הבסיסי, רמה א'. הוא התנודד מעט מתחת למשקל, וצעד לעבר הדלפק.
אביו דיפדף בהיסח הדעת בעותק של חיות הפלא והיכן למצוא אותן. "אני שמח שאנחנו מטפלים בזה, נצטרך לבדוק את אוצרות התורה מאוחר יותר, לראות אילו ספרים לתת לך – יהודה?"
הוא פלט אנקה חנוקה, ומיד השתתק, אבל אביו שם לב.
"יהודה, לא חשבת שאנחנו הולכים לשלוח אותך ללא ספרים, נכון?"
שתיקתו אישרה זאת, אבל הוא לא סמך על קולו לדבר בלי להישבר. "חשבתי… חשבתי…"
מה בעצם הוא חשב? גרונו היה חנוק מכדי להסביר, והוא לא ידע את המילים לבטא את מה שחש: שהם כן ישלחו אותו בלי ספרים כי לאחר הדיון החמור במשרד של הרב זלר, אנחות כבדות ומבטים משמעותיים המכוונים לבעיה שהיתה הוא, למעשה, הוא לא שייך למשפחה שלו יותר, והוא הלך לבית ספר גוי וזה עשה אותו גוי.
"בוא נקנה את זה ונלך הביתה," אביו הניח את ערימת הספרים על הדלפק ודחף חופן מטבעות אקראיים לקופה, "אני חושב שהיה לנו יום ארוך."
יהודה הלך לאיטו חזרה לרחוב, זרועותיו שקועות ברכישת היום. הוא התיישב על ספסל, מזעיף פנים כדי שלא יבואו דמעות, ושיהק באומללות כשהמתין לאביו.
"טוב, יש לנו הכל?" אביו החזיק את רשימת הציוד, מדבר באותו קול עליז וצבוע, שכולם השתמשו בו כשרצו שברוכי תשכח ממה שהיא זעמה לגביו.
יהודה ניגב את עיניו בשרוולו. "והשרביט."
"כמובן, אסור לשכוח את השרביט. לתלמידים מותר להביא ינשוף או חתול או קרפד," הקריא אביו בדרמטיות. הם הביטו זה בזה. "האם תרצה ינשוף או חתול או קרפד?"
"לא," צחק יהודה. הוא נעמד, פניו נקיות. הוא חייך ויצר קשר עין עם אביו סופסוף. "תודה, טא."
תודה רבה ל כינוי בעברית על תרגום הפרק.
גולדשטיין 