פרק 1
לֹא-יִמָּצֵא בְךָ, מַעֲבִיר בְּנוֹ-וּבִתּוֹ בָּאֵשׁ, קֹסֵם קְסָמִים, מְעוֹנֵן וּמְנַחֵשׁ וּמְכַשֵּׁף. וְחֹבֵר, חָבֶר; וְשֹׁאֵל אוֹב וְיִדְּעֹנִי, וְדֹרֵשׁ אֶל-הַמֵּתִים. כִּי-תוֹעֲבַת ה', כָּל-עֹשֵׂה אֵלֶּה; וּבִגְלַל, הַתּוֹעֵבֹת הָאֵלֶּה, ה' אֱלֹהֶיךָ, מוֹרִישׁ אוֹתָם מִפָּנֶיךָ. (דברים י"ח, י'-י"ב)
אילו יהודה גולדשטיין היה יכול לעצב את לוח השנה, הוא לעולם לא יהיה מוכן שיום הולדתו האחד-עשר ייפול ממש לפני חג הפסח, כך שהוא כורע על ברכיו על רצפת המטבח, מקרצף שוב ושוב איזה לכלוך מטופש על רצפת המקרר. אמא שלו ואסתי אפו עוגה, עדינה שטפה את החלונות, טאטע* למד עם שלום, וברוכי והתינוק הפריעו לו לנקות. הוא היה מוכן להתערב שאף אחד מהם אפילו לא זכר שהיה זה יום ההולדת שלו.
אסתי רכנה לעברו. "החמצת נקודה."
"הסתלקי!" הוא נהם.
היא הצביעה בעזרת הבוהן על נקודת הזבל שהוא בילה את עשרים הדקות האחרונות בלקרצף. "אני ומאמע מנסות לבשל את כל תפריט הפסח מאפס! בנים! אתם לא יכולים אפילו לנקות את המקרר כמו שצריך?"
"הסתלקי!" קולו נבלע בקולות המיקסר הרועש. היא אפילו לא שמעה אותו. הוא יכול היה לקרצף את הנקודה ההיא כל היום, ככל הנראה, ואסתי פשוט תתלונן שהוא לא עושה כלום. הוא הזעיף את פניו אל הלכלוך.
זה נעלם.
הוא שפשף את עיניו ובהה במקום בו היה הזבל רק לפני שנייה קלה. העיניים שלו בטח לא בסדר.
"יהודה!" אסתי הרעימה את קולה מעל לרעש המיקסר, "פתח את הדלת!"
"אני בא!" הוא צעק. זה היה יום ההולדת שלו; גרוע עד כדי כך שהוא בילה אותו בקרצוף המקרר, שהיה אפשר לחשוב שאסתי תיגש לדלת ותפתח למי שנמצא מאחוריה במקום לתת ליהודה לעשות כל דבר אפשרי.
הוא קם על רגליו ונעמד על קצות אצבעותיו כדי להביט דרך חריר ההצצה, עדיין אוחז במגבת הכלים. טאטע תמיד אמר לו להסתכל קודם במקרה שהיה שם אדם מסוכן. הייתה שם אישה מבוגרת שנראתה במעורפל לא יהודיה. כנראה מישהי שרוצה לשוחח עם טאטע או מאמע.
הוא פתח את הדלת. "שלום, אני יכול לעזור לך?"
"אחר צהריים טובים," האישה אמרה. היא לא נראתה מסוכנת, היא נראתה בערך בגיל של בובע, אלא שהיא לחלוטין הייתה גויה שלבשה מכנסיים. "ההורים שלך בבית?"
"טאטע? יש מישהו בדלת עבורך," יהודה אמר ופתח את הדלת לרווחה. "את יכולה להיכנס אם את רוצה. מה אמרת שהשם שלך?"
"מינרווה מקגונגל," האישה ענתה, "אם אוכל לשוחח עם הוריך…"
"יהודה, מי זה בדלת?" אביו הופיע.
"בוקר טוב, שמי מינרווה מקגונגל," היא אמרה והושיטה את ידה ללחיצה.
אבא שלו נראה מבולבל. "אני-אני…אני מתנצל, אני לא יכול-"
"הוא לא לוחץ ידיים עם נשים," הסביר יהודה.
"יהודה!" חזר אליו אביו, "אני מתנצל, זה משהו דתי, שום דבר אישי. את כאן מטעם איזשהו ארגון?"
"במובן מסויים," אמרה מקגונגל, "אני מייצגת בית ספר לילדים עם יכולות מיוחדות, ואני כאן בקשר לבנך אנתוני."
אביו כבר דיבר לפני שהאורחת סיימה את המשפט, מלווה אותה לעבר הדלת. "בני מרוצה לחלוטין בבית הספר שלו, תודה על זמנך, כל טוב ו-"
"יכולות מיוחדות?"
הם הסתובבו. אמא שלו עמדה בפתח המטבח, עדיין בסינר מאובק מתפוחי אדמה. "מאיר, אולי כדאי שנכניס אותה."
אביו הרים את גבותיו בתמיהה. נראה היה כי הוריו תקשרו ללא מילים. לבסוף אביו זז הצידה. "כדאי שנעשה זאת בפרטיות."
יהודה הוביל את הדרך לחדר הלימוד של אביו, חדר קטן מלא בכונניות שעמוסות בספרי קודש שאביו ידע את כל שמותיהם. לא תמיד היה מותר ליהודה להיות בחדר הזה, אבל נראה שהיום היה יום מיוחד. הוא פתח כיסא מתקפל עבור האורחת והמתין שאביו יאמר לו לאן ללכת.
"שלום, לך בבקשה לעזור לעדינה. מאמע ואני צריכים את החדר עכשיו," אביו דחף את שלום בעדינות לעבר הדלת ורמז למקגונגל לשבת. שלום הביט בסקרנות ביהודה בזמן שסגר את הדלת מאחוריו.
אמא שלו ישבה בכיסא המשרגי של אביו והושיבה את יהודה בחיקה. לשם שינוי, הוא לא מחה שהוא כבר ילד גדול. הוא חשש מעט.
"שמי מינרווה מקגונגל," מקגונגל התחילה בפעם השלישית, "אני סגנית המנהל של הוגוורטס, בית הספר לכישוף ולקוסמות, ובאתי להודיע לכם שנשמר לבנכם אנתוני מקום בבית הספר."
כל שלושת הגולדשטיינים נראו כאילו סטרו להם. "כישוף?" אביו שאל.
מקגונגל פנתה לאמא שלו. "נראה שהבנת למה התכוונתי בנוגע ליכולות מיוחדות. האם בנכם הראה אי פעם… יכולות לא רגילות ועל טבעיות? אולי גרם לדברים להיעלם, או לשנות צבע, או להתנהג מוזר סביבו-"
"אני לא רוצה ללכת לאיזה בית ספר גוי למכשפות," אמר יהודה. להיעלם. הוא התפתל ונמנע מהמבטים של הוריו.
"הייתה הפעם ההיא…" אביו אמר לאט, "יהודה, אתה זוכר שמשה מאירסון אמר שהעלית את הפאות שלו באש?"
יהודה נרתע, קובר את פניו בכתף של אמא שלו. "אמרתי לך שלא עשיתי את זה!" הוא צעק, "אני לא יודע איך זה קרה, הוא ניסה לגנוב את ארוחת הצהריים שלי ואני רק רציתי שהוא ילך ממני, לא עשיתי כלום!"
"זה די טיפוסי לקוסם צעיר," מקגונגל הסבירה, "הקסם נפלט ברגעים של לחץ."
היא הייתה רגועה, היא לא צעקה, היא לא השעתה אותו על שהביא אש לבית הספר. הוא התיישב זקוף, מעודד. "עשיתי את זה ממש עכשיו, את יודעת. ממש לפני שבאת הנה."
הוריו הביטו בו. הפה של אמא שלו היה בצורת O קטנה ושקטה.
"קרצפתי את המקרר והתעצבנתי על אסתי וזה היה יום ההולדת שלי, והדבר שקרצפתי – ובכן – זה פשוט… נעלם," הוא סיים בעדינות. ניקיון מהיר. היה זה סוג של כוח קסם?
אבל מקגונגל הנהנה. "בדיוק."
"אז את אומרת לנו," אמא שלו אמרה, "שלבננו יש כוחות קסומים, ושאת רוצה שהוא יבא לבית ספק שמעולם לא שמעתי עליו–סלחי לי, אבל איך לא שמענו על בית הספר הזה לכישוף ולקוסמות?"
"אמנת הסודיות," מקגונגל אמרה מיד, "קהילה הקסומה עושה כימטב יכולתה כדי להסתיר את הקיום של הקסם ממוג– מאנשים שאינם קסומים כמוכם."
דפיקה בדלת חדר הלימוד גרמה לכולם לקפוץ. עדינה דחפה את ראשה פנימה. "מאמע! ברוכי מנסה לאכול את העוגה שאת ואסתי הכנתן, וצריך להחליף חיתול לתינוק!"
"תבקשי מאסתי, בבקשה," אמר אביו, "אנחנו מנהלים כאן שיחה פרטית עם גברת מקגונגל."
"אז למה יהודה יכול להיות שם ואני לא?"
"עדינה, תקשיבי לטאטע בבקשה," אימו אמרה. עדינה טרקה את הדלת והם יכלו לשמוע אותה רוקעת ברגליה משם.
מקגוגנל כעת החזיקה מעטפה גדולה ומרובעת. "לו הייתם משפחת קוסמים, הוא היה מקבל את מכתב הקבלה שלו על ידי ינשוף. המדיניות שלנו עבור ילדים ממשפחות מוגלגיות היא לתת את המכתב ביד ולהסביר את משמעותו." היא שמה את המכתב בידיו של יהודה.
ינשוף? מוגלגיות? מיליון שאלות צצו במוחו כשהפך את המעטפה. היא הייתה כבדה מכפי ששיער, נייר עבה ומבריק בצבע בז' עם חותם עמוק של שעווה אדומה בה הייתה טבועה האות H. בקדמת המעטפה היה מודפס בקליגרפיה שחורה ומסחררת:
"מר אנתוני גולדשטיין
חדר הבנים
דרך פינצ'לי 10
גולדרס גרין
לונדון"
הוא נשך את שפתו, חש מעט תקווה. "שמי הוא לא אנתוני, אז אולי התבלבלת ביני לבים גולדשטיין אחר?"
"לא," אמרה מקגונגל מיד, "ספר ההרשמה מתעד כל ילדה וילד קסומים שנולדים בבריטניה. יש ילב בן אחת עשרה בשם אנתוני גולדשטיין שמתגורר בכתובת הזו, עם מקום שמור עבורו בהוגוורטס."
"כולנו קוראים לו יהודה," אימו הסבירה, "אנתוני זה רק השם שלו ברשויות."
אביו זרק לעברה מבט.
"זה בסדר, טא. אין מצב שהיא מזייפת את זה רק כדי לגלות את השם שלי ברשויות," אמר יהודה לאט, "תראו גם את הכתובת של המכתב. 'חדר הבנים'. איך ידעת?"
מבלי לחכות לתשובה, הוא פתח את המעטפה, מוציא שני גליונות נייר שהיה רך באופן מוזר והזכיר קלף שמשמש לכתיבת ספרי קודש. ואז הוא גילה למה זה הרגיש כל כך מוכר. זה באמת היה קלף.
הוא קרא את העמוד הראשון בקול רם, וכשסיים הביט במקגונגל ואמר, "זה משוגע."
"יהודה," נזפה אימו.
מקגונגל הושיטה לו את העמוד הבא. "זו רשימת הציוד לו תזדקק."
עיניו רק גדלו כשקרא על הגלימות, הספרים, הקדירו, השרביט ובעלי החיים.
שרביטים, קדיות, מטאטאים–יהודה קיפל את הדף לאט מאוד, נמנע ממבטיהם של הוריו. מהר מאוד זה הפך להיות יום ההולדת המוזר ביותר שהיה לו אי פעם.
"זה לא ייתכן, אין באמת דבר כזה כמו קסם."
"אתה צריך הוכחה?" שאלה מקגונגל.
"אם יש לך אחת כזו, אשמח לראות," מלמל אביו.
"בבקשה לא לצעוק," מקגונגל ביקשה. היא הפכה לחתול.
הם כולם צרחו, וקולו של יהודה נישא מעל כולם. צעדים צהירים נשמעו במסדרון כששלום פרץ לתוך החדר. "מה קרה?"
"האישה הזאת, גברת מקגונגל, היא…" אביו לפת את חזהו.
"מה?" שלום הביט סביב בבלבול.
יהודה התנשף. מקגונגל התיישבה ברוגע על הכיסא המתקפל כאילו מעולם לא נעלמה. לא היה שום זכר לחתול.
"קסם," מקגונגל אמרה בפשטות. "אתה קוסם, אנתוני. תוכל ללמוד לעשות זאת גם."
"אבל אני לא יכול ללכת להוג… לבית הספר שלך," הוא אמר בייאוש, "כל החבברים שלי הולכים ל'תורה תמימה', ואין בבית הספר שלך משניות או משהו מכל זה. זה אפילו לא יהודי!"
"תקשיב לי, אנתוני–"
"יהודה."
"יָהוֹדה, אם כך."
הוא היה כל כך מפוזר שהוא אפילו לא הגיב על כך שעיוותה את שמו.
"הצתת שיער של ילד באש מבלי להתכוון לכך. אם לא תלמד לשלוט בקסם שלך, שה יכול לקרות שוב. זה עלול להחמיר ככל שתתבגר."
יהודה רעד. הוא הביט בהוריו.
"תראי," אביו אמר לבסוף, "אם אקבל שכל זה אמיתי, נצטרך לשאול את הרב שלנו מה לעשות בנוגע לזה. לשלוח את בננו לפנימייה לא יהודית ללמוד כישוף זה לא החלטה שבאה בקלות."
"אמנת הסודיות–"
"בואי נניח שאמנת הסודיות נוצר על ידי קוסמים," אמר אביו ופלפל באגודלו באותו ניגון תלמודי נושן, "אנחנו לא קוסמים, וזה גורס שאנחנו לא כפופים לאמנת הסודיות שלך."
מקגונגל פתחה את פיה, עווית עבר בה והיא סגרה את פיה בחזרה. היא נראתה מעוצבנת. "מה אתם מתכוונים לשאול את הרב שלכם, אם יורשה לי?"
"את תגלי."
*הערת המתרגם: כך בפאנפיק המקורי, טאטע=אבא, מאמע=אמא, בובע=סבתא.
תודה רבה ל כינוי בעברית על תרגום הפרק ומתן טעימה ראשונה מהפאנפיק הזה.
גולדשטיין 